טראומה נפשית ומשאבי התמודדות

טראומה נפשית ומשאבי התמודדות – 2019

ד"ר עפרה אילון

טראומה נפשית היא מצב שבו האדם עומד חסר-אונים מול איום חיצוני או פנימי על חייו, והוא חש כי אין לו משאבים (פנימיים וחיצוניים) להתמודדות. עקב מצב זה נגרמים שינויים באישיות, שעיקרם הוא ערעור האמון בחוקיות הקיימת בעולם וב"עצמי", תחושה מתמדת של שרירותיות וציפייה לקטסטרופה. תגובה מתמשכת לטראומה מאופיינת בצמצום כוחות האישיות והתפקוד, בצורך חוזר של שיחזור האירוע הטראומטי מחד גיסא, והתנתקות ממנו מאידך גיסא (שבתאי נוי, 2000). כל אחד מגיב בתגובות אישיות רגשיות וגופניות חזקות לאירוע טראומטי בטווח המיידי. אצל רוב האנשים התגובות או הסימפטומים הללו נחלשים עם הזמן. כאשר הסימפטומים לא נחלשים, וממשיכים להופיע באופן קבוע, נתייחס לכך כאל תגובה פוסט-טראומטית.  אנשים שונים מגיבים באופן שונה, ולכן יתכן כי תלמיד יחווה חלק מהתגובות באופן חזק יותר מאחרות ותלמיד אחר לא יחוש אותן כלל.

פחד וחרדה
התגובה השכיחה ביותר בטראומה היא פחד וחרדה. פחד וחרדה הינן תגובות טבעיות והכרחיות למצב מסוכן. כאשר אדם נמצא במצב של חרדה, מופעלת מעין אזעקה פנימית, המזהירה את האדם באופן שמאפשר לו לפעול ולהגיב בצורה הטובה ביותר. אזעקה זו מפעילה סימנים גופניים מסוימים (דופק לב מואץ, הזעה וכד'), וכן מכוונת אותו לזהות איומים חיצוניים שיש להתגונן מפניהם. באירוע טראומטי עצמו תגובות אלה הינן נחוצות וטבעיות, אך יחד עם זאת, כאשר תגובות אלה נמשכות חודשים רבים ואף שנים אחרי שהחוויה הטראומטית חלפה, הן מפריעות לנו באופן משמעותי בתפקוד היום-יומי. לפעמים הפחד והחרדה מתעוררים בעקבות הזיכרון באירוע הטראומטי, אך לפעמים נראה כי החרדה מופיעה ללא כל הסבר. גורמים שעלולים לגרום לחרדה עשויים לכלול מקומות, זמן מסוים במשך היום, ריחות, רעשים או כל מצב אחר שעשוי להזכיר את הטראומה. ככל שהאדם שם לב יותר לזמנים בהם הוא חש חרד, כך הוא יכול לזהות את הגורמים והסימנים שמעוררים חרדה. בדרך זו ניתן לגלות שבעצם חלק מהחרדה שנראתה כאילו הגיחה מ"שום מקום", בעצם צצה כתוצאה מגירויים וסימנים שהזכירו את הטראומה.

עוררות מוגברת
תגובה נוספת לאירוע טראומטי היא עוררות מוגברת של הגוף המהווה תגובה שכיחה בזמן פחד וחרדה. אז האדם מרגיש כמעט כל הזמן תחושת קופצניות ורעד. הוא מרגיש שהגוף עובד על "טורים גבוהים" למשל, דופק מהיר מאד ומתח שרירים גבוה. הוא זהיר ודרוך כל הזמן, נבהל בקלות ומגיב בחוזקה לדברים פעוטים. כאמור, תגובת העוררות נובעת מהפעלת יתר של מערכת האזעקה הנורמאלית של הגוף. בזמן סכנה מערכת זו גורמת לנו לברוח, להלחם או לקפוא במקום. אילו הן התגובות הטבעיות בהתמודדות עם סכנות. בעקבות טראומה מערכת האזעקה מופעלת לעיתים גם כאזעקת שווא. בגלל תחושת העוררות הגבוהה והמתמשכת, עלולים להיווצר קשיים בריכוז, וקשיים בשנת הלילה. כאשר התופעה מתמשכת, היא עשויה להוביל גם לחוסר סבלנות ולרגזנות ולירידה ביכולת הלמידה.

מחשבות חודרניות
לעיתים אנשים שעברו טראומה עשויים לחוות אותה מחדש במחשבות. חוויה מחודשת זו של הטראומה עשויה להתבטא במחשבות לא רצויות שקשורות לטראומה ושהאדם מתקשה להוציא ממחשבותיו. זוהי חוויה חודרנית והאדם עלול להרגיש כאילו אין לו שליטה עליה או על מה שהוא חושב, מרגיש וחווה. לחלק מהאנשים שעברו טראומה יש "פלשבקים" של האירוע, שנותנים תחושה שהאירוע מתרחש ברגע זה. אנשים מסוימים עלולים לחוות את האירוע הטראומטי גם דרך חלומות וסיוטים. זה מתרחש כיון שהאירוע הטראומטי הינו כה מזעזע ושונה מאירועי החיים הרגילים עד שאנו מתקשים לארגן את האירוע בתוך מסגרת המידע על העולם ובציפיות שלנו לגביו.

הימנעות
הימנעות גם היא דרך להתמודדות. לאור העובדה שהחוויה המחודשת של הטראומה מעוררת מצוקה רבה, אנשים בוחרים להתגונן מפניה ע"י כך שהם נמנעים ממחשבות על טראומה, כמו גם מגורמים וסימנים במציאות העשויים להזכיר אותה. הימנעות זאת הינה אסטרטגיה המגינה ממצבים שאנו מרגישים שהפכו למסוכנים וממחשבות ורגשות שגורמות לתחושות הצפה ומתח. לדוגמא, לא להתקרב למקום בו אירעה הטראומה, או להימנע מגורמים יותר עקיפים לטראומה למשל, לא לעלות על אוטובוס, לא לצאת מהבית, וכו'. סוג נוסף של הימנעות יכול לבוא ממחשבות הקשורות לטראומה. כך, אנשים מנסים באופן אקטיבי שלא להיזכר בטראומה, לא לדבר עליה ולא לחוש רגשות המזכירות אותה. כתוצאה מכך, חייו של האדם מצטמצמים. אצל ילדים התופעה חמורה אף יותר ומשפיעה על התפתחותם התקינה.

קהות רגשית
חוויה נוספת שעלולה לקרות כתוצאה מהניסיונות להימנע ממחשבות או מרגשות כואבים הקשורים בטראומה היא תחושה של קהות רגשית. בעקבות הטראומה מצב זה של היעדר רגשות אולי מקל על חווית הרגשות המפחידים אך הוא גם מונע את חווית הרגשות הנעימים ובכך נמנעים גם רגשות של הנאה מהצלחה, סיפוק ואהבה.
במקרים רבים אדם יכול לחוות את העולם בצורה שלילית יותר ולסבול מקשיים במערכות יחסים קרובות לאחר הטראומה. הוא עלול להתרחק מאנשים שבעבר הוא היה ביחסים טובים איתם, ולהרגיש שאנשים שהוא הכי אוהב ומצפה מהם אינם תומכים ומגנים עליו כיום. תחושה זו של דיכאון עלולה לגרום לאדם לחוות רגשות של חוסר-אונים חוסר-תקווה, ייאוש והתקפי בכי תכופים. במקרים קיצוניים הוא אפילו יכול לחשוב על פגיעה בעצמו או על התאבדות.
בנוסף לתחושה של קהות רגשית אדם עשוי להרגיש כעס מאד חזק. לא רק כלפי האירוע והמעורבים בו אלא גם כלפי אנשים אחרים. הכעס הוא לרוב ביטוי לתחושת חוסר הצדק וההרגשה שלו שהוא נפל קורבן. במקרים של תקיפה או פיגוע רוב הכעס מופנה כלפי התוקף או כלפי הקבוצה אליה הוא משתייך. לפעמים תחושות אלה של כעס עלולות להתעורר גם בחברת אנשים המזכירים לו את הטראומה,או כעס כלפי אנשים שהחלימו והכול בסדר איתם. אנשים עלולים לכעוס על גורמים שציפו מהם להגנה כגון שרותי ההצלה, גורמים ממשלתיים ועירוניים, מורים וחברים ובני משפחה. הכעס הוא גם על זה שאינם מבינים מספיק לעומק מה עובר עליהם. בנוסף לכעס המופנה כלפי אנשים אחרים ישנו כעס המופנה כלפי עצמם בשל דברים שעשו או לא עשו במהלך הטראומה. הם מנסים לנחש איך היו צריכים לנהוג או ממה היה עליהם להימנע, ולכן נוטים פעמים רבות להאשים את עצמם. למשל, אנשים נוטים לומר לעצמם "הייתי צריך להלחם יותר' , הייתי צריך לפחד פחות" "הייתי צריך לדעת שזה יקרה". בנוסף, אנשים לפעמים עשויים לחוש אשמה על עצם הקשיים שהם חווים בעקבות הטראומה, ועל כך שההתנהגויות וההימנעויות שלהם עלולים להגביל ולהקשות על בני משפחתם וסביבתם הקרובה.

אנשים גם עלולים להרגיש בושה בגלל שבמהלך האירוע הטראומתי הם הגיבו בדרך שונה מאיך שהיו מצפים מעצמם במצבים נורמאליים ( בכי, קפיאה במקום, בריחה). ייתכן גם שהם חשים בושה ביחס לקשיים שהם חווים היום. לעיתים גם הסביבה הקרובה עלולה לחשוב שהם לא עשו מספיק, שהם היו יכולים לנהוג אחרת בזמן האירוע. או שהסביבה מעבירה ביקורת על הקשיים שפיתחו בעקבות האירוע, ולא נתנו לגיטימציה לתגובה הטראומטית לאירוע.

יתכן שבזמן הטראומה האדם ירגיש שאין לו שום שליטה ברגשותיו בגופו ובחייו. לעיתים תחושת אובדן השליטה יכולה להיות עוצמתית עד כדי כך שהוא עלול להרגיש כאילו הוא "משתגע" או "מאבד את השפיות". לעיתים הדימוי העצמי ותפיסת העולם משתנים גם כן. אדם עלול להגיד לעצמו שהוא "אדם רע" כי דברים רעים קורים לו. או "שאם לא הייתי כ"כ חלש וטיפש זה לא היה קורה" או "הייתי צריך להיות יותר גיבור". מחשבות אלה יכולות לתת לו להרגיש שמשהו לא בסדר איתו.

תגובות לאירוע קשה וטראומטי
עוררות יתר, קושי להתרכז בשעורים, קשיים בזיכרון, הגוף עובד על טורים גבוהים (מתח שרירים ודופק מהיר), נבהלים בקלות מכל דבר, קשיים בשינה,  התפרצויות כעס, פולשנות,  סיוטי לילה,  מחשבות ותמונות על אירועים קשים עולות ללא שליטה, פלשבקים על אירועים קשים,    הרבה דברים מזכירים את האירועים קשים, מפחד מהרבה דברים ירידה בהישגים הלימודיים, הימנעות,   מנסה בכוח לא לחשוב על זה, לא רוצה ללכת לבי"ס, מפחד לעשות דברים לא מוכרים, משתף בפחות פעילויות חברתיות, מתרחק מחברים ואנשים,  פסימי לגבי העתיד, קשה להרגיש דברים כמו לבכות, לאהוב להתרגש, דיכאון,   תחושות של עצב, ירידה בתיאבון, הרגשה של כשלון, מחשבה שאני לא שווה, בוכה יותר מהרגיל,חוסר תקווה וייאוש כעס, נטייה לרוגז ביותר מצבים, חוסר הבחנה בין דברים מרגיזים יותר ומרגיזים פחות, התפרצויות זעם ואיבוד שליטה, חרדה, התקפי פאניקה,    תחושה של איום, פחד והימנעות, תלונות על כאבים שונים

מודל משאבי ההתמודדות – גש"ר מאח"ד
"ארגז הכלים" – כלים ארוכי טווח להתמודדות עם מצבי לחץ מתמשכים

המודל המוצע נבנה ע"פ המודל הרב-תכליתי של ד"ר עפרה אילון ופרופ' מולי להד, המציע שבעה מרכיבים שתצריף אינדבידואלי שלהם מאפשר בנית תכנית להתמודדות יעילה עם חשיפה לאירועים טראומטיים על רקע ביטחוני. ערוצים אלה נקראים BASIC-PH, ובעברית גש"ר מאח"ד (עפרה איילון ומולי להד, 2000) .

המודל המוצע:

ג – גוף: חוויות לחץ משפיעות על המערכת הנוירו-כימית של המוח ומעוררת תגובות לחץ אופייניות, כגון כאבים, סחרחורת ובחילה, הזעות ורעידות, פיק ברכיים וכדומה. לכל תחושת לחץ ישנו רכיב גופני. מיומנויות שחרור, הרפיה שרירית, הרפיה נשימתית, הרפיית תנועה נמרצת ושליטה על תגובות הגוף מסייעות להחזיר את המערכת הגופנית לאיזון הרצוי.

ש – שכל: החשיבה מתערפלת ומשתבשת תחת לחץ. כדי להקטין את תחושת חוסר האונים ולפתח גישה חיובית של התמצאות ושליטה, יש לעזור בארגון מחדש של התיפקודים הקוגניטיביים, האחראים ללמידה ולאיסוף מידע רלוונטי, להכוונת החשיבה החיובית, לבוחן המציאות, ולברירת סדר העדיפויות ולפתרון בעיות.

ר – רגש: מגוון רחב של רגשות מתעוררים עקב מצב לחץ. עצירת הביטוי הרגשי עלולה להיות מסוכנת לבריאות הנפשית והגופנית. יש לאפשר מבע רגשי באמצעים מילוליים של דיבור וכתיבה ובאמצעים בלתי מילוליים בהבעה ביצירה (בצבע, בתנועה, בצליל). שחרור וביטוי רגשי ברמה אישית או בין אישית תורם להפחתת תחושת הלחץ והמצוקה.

מ – משפחה: המערכת המשפחתית היא מערכת חברתית ראשונית חיונית לפיתוח כישורי התמודדות בלחצי-החיים. היא מסוגלת להעניק אהבה, תמיכה וסיוע, היוצרים את הבסיס להישרדות ולמרפא במצבי מצוקה.

א – אמונות: האמונה שייכת למימד הרוחני של האדם, לתחום החיפוש אחר טעם החיים וסדר היקום. האמונה מעניקה משמעות למצוקה ולסבל. התקווה חיונית להישרדות. מערכות אלו עלולות להתערער עקב משברים. חשוב לחזק את התהליך הפנימי הקשור למערכת ערכים חברתית-אידאולוגית, לאמונה דתית, ולביטחון עצמי, בעזרת תהליכים כגון "הבהרת ערכים", טקסים קבוצתיים, תפילות וחיפוש מודע של משמעות החיים.

ח – חברה: תקשורת בין-אישית חיונית ליצירת קשרים חברתיים. לתמיכה מצד הקבוצה החברתית יש חשיבות ראשונה במעלה בהתמודדות בלחצים ובמשברים. היכולת למלא תפקיד חברתי ולהשתלב בקבוצה מסייעת לפרט לרכוש ביטחון בזמנים של בילבול ואי-ודאות. מתן תמיכה חברתית לאדם במצוקה היא מיומנות חברתית הניתנת לטיפוח למעניק ומקבל כאחת.

ד – דמיון: פעולת הדמיון מאפשרת דיאלוג בין גוף, שכל ורגש. היא חיונית לכושר המצאה, לחשיבה יוצרת, לפתרון בלתי שגרתי של בעיות ולהומור. הפלגה בדמיון מאפשרת הסחת דעת והפוגה במצבי מצוקה מתמשכים.

ארגז הכלים המתבסס על מודל רב-מימדי זה מאפשר עבודה בהרפיה לסוגיה, בבניה של חשיבה חיובית, במשחקי תפקידים, במשחקי הדמיה (סימולציה), בשימוש בבעלי-חיים, בבליותרפיה הכוללת סיפור וכתיבה חופשית, במשחק דרמטי, באמניות פלסטיות למיניהן, ובתנועה לסוגיה (עפרה איילון ומולי להד 2000).

רציפויות

מידת הפגיעות שאדם חש בעקבות החשיפה למשבר נמצאת בקשר ישיר למידה שבה הוא תופס שהאירוע גרם לנתק בין כל מה שקדם למשבר, למה שהתרחש ויתרחש מאותה נקודה והלאה.
יכולת ההתאוששות מותנית במידה שבה יצליח האדם לגשר על פני הנתק שגרם המשבר ויהיה מסוגל לחוש שלמרות הפגיעה, קיימת המשכיות ורציפות.
עמר ואלון (1994) מתארים את המאמץ של פרטים ומערכות לשמור על תחושת הרציפות.
הם מבחינים בארבעה תתי-תחומים שבהם חשוב לשמור על תחושת הרציפות :

רציפות קוגניטיבית: מה שאדם יודע על העולם ועל הכללים והחוקים החלים בו. הבנת תהליכים ואירועים, הסקת מסקנות הגיוניות ויכולת ניתוח על פי שכל ישר, כמו גם שמירה על שגרת יומיום.

רציפות התפקוד והתפקיד: התפקידים שאותם אדם ממלא במהלך חייו: ילד, הורה, בן זוג ואיש מקצוע, תפקידים הנוסכים בו תחושה של קביעות וקומפטנטיות הכוללים בין השאר גם את הפעולות והמיומנויות שהוא יודע ויכול לבצע.

רציפות חברתית ובין-אישית: הרשתות החברתיות שאליהן אדם משתייך: משפחה, עבודה, יישוב, חברים, מפלגה ועמיתים למקצוע ולתחביבים.

רציפות אישית היסטורית: האמונות של האדם בנוגע לעצמו, למשפחתו, לקהילתו ולעם ישראל כולו: הערכים, העמדות, הדימוי העצמי ("מי אני") הרגישויות, הכישרונות, הבריאות הגופנית, התחושות ותפיסתו את המזג שלו (שמח או עצוב, אופטימי או פסימי); כמו כן המידה שהוא חש את עצמו כמחוללם של דברים או כמגיב עליהם ונגרר על ידם.
בדרך כלל תפיסות אלו עקיבות לאורך שנים ומאששות את תחושתו של הפרט (כמו גם של המשפחה או הקהילה) כי יש סדר ורצף והם מסוגלים לנבא את מחר.

עקרונות הקמ"צ (קרבה, מיידיות, ציפיה להחלמה)
באנגלית PIE:  PROXIMITY, IMMEDIACY, EXPECTATION
לתמיכה בהתמודדות במצבי משבר

עקרונות הקמ"צ גובשו במהלך מלחמת העולם הראשונה על ידי פסיכיאטר בשם סלמון אשר חקר תגובות לחץ לקרב, שנודעו בזמנו כ"תגובות להפגזה" – SHELL SHOCK.

בימינו, עקרונות אלו ידועים, מוכרים ומיושמים לא רק בצבא, אלא גם במצבים לא מלחמתיים שיש בהם לחץ פסיכולוגי חריף.

קרבה: הכוונה היא לצמידות, כלומר שההתערבות תתבצע על ידי אנשים מהסביבה הפסיכולוגית והחברתית הקרובה באופן טבעי לנזקק. במהלך משבר ההתנתקות עלולים חלק מהמתיישבים לחוש בודדים ובלתי מחוברים ולחוות קשיים בהתמצאות, חוסר ביטחון וירידה בערך העצמי. תגובות ותחושות כאלו עלולות להוביל לחוויה קשה של ניכור וערעור תחושת הנורמאליות. עדיף לעזור לאדם בסביבתו הקרובה ובאמצעות קבוצת התמיכה הטבעית, כשהייעוץ והתמיכה המקצועית נגישים לקרובים ולחברים התומכים.

מידיות: התערבות חייבת להיות מהירה ככל האפשר. המטרה לאפשר לסובלים לאוורר, לשתף, לקבל תמיכה ואישור לקשיים ולדרכי ההתמודדות שלהם ללא השהיה מיותרת. מתן תמיכה מהירה עשוי לקצר את משך הזמן שבו האדם סובל מבדידות ומתחושת מוזרות. הכללת האדם במסגרת תומכת מסייעת לגיבוש פרספקטיבה, שתאפשר לראות את התגובות ואת המחשבות שהמשבר יצר כתגובות נורמטיביות למצב קשה במיוחד ובכך תקצר את סבלו.

ציפייה: התומכים צריכים לשדר מסר המביע ביטחון בהתקדמות ובשיפור הדרגתי בהרגשה וביכולת החזרה לתפקוד תקין בעתיד. יש לומר לאדם החש ברע ומתקשה לתפקד שתגובותיו לחוויה הקשה הן קרוב לוודאי תופעה זמנית וצפוי שמצבו ישתפר עם הזמן. חשוב להפגין בנוכחותו ביטחון שהשינוי אכן יתרחש ושאנו מצפים להשתלבותו במארג החברתי ובתפקידים שמחכים לו. צפוי שהשיפור יהיה הדרגתי ובינתיים "זה בסדר" אם יעשה דברים מזעריים בהתאם ליכולתו ולקצב התקדמותו.

תיאור דפוסי ההתמודדות

דפוס התמודדות באמצעות ה-גוף
הנוקטים בסגנון התמודדות פיסיולוגי מתמודדים ומגיבים בעיקר באמצעות ביטויים פיזיים, תגובות ותחושות גופניות. התמודדות עם לחץ תעשה באמצעות הרפיה, תרגול גופני, פעילות פיזית, מדיטציה, אכילה ושינה, אמבטיה, מסג' ולעיתים נטייה להשתמש בתרופות הרגעה ובסמים. כדאי לדעת שחוויה של לחץ יוצרת מתחים במערכת הגופנית: קשיי נשימה, כאב במקומות שונים בגוף, חוסר תיאבון, הגברת המתח בשרירים וכיווצים, עוררות יתר, רעד וכד', ויש חשיבות להחזיר את הגוף לאיזון באופן מותאם להתמודדות המתבקשת באותו רגע.

דפוס התמודדות באמצעות ה-שכל – קוגניציה
הנוקטים בסגנון התמודדות קוגניטיבי מתמודדים ומגיבים בעיקר באמצעות שימוש בתהליכי חשיבה וברציונליזציה בהבנת המצב במונחים של היגיון. האסטרטגיות בהם יעשו שימוש יאופיינו באיסוף מידע, בפתרון בעיות בבניית תכנית, בלמידה מניסיון ובחיפוש חלופות, בהכנת רשימה של סדרי עדיפויות.

דפוס התמודדות באמצעות רגש
הנוקטים בסגנון התמודדות רגשי מתמודדים ומגיבים בעיקר באמצעות ביטוי רגשות כמו בכי, צחוק, צער, כעס חמלה וכיו"ב. הם נוטים לבקש תמיכה רגשית אצל הזולת. הם נוטים להתבטא בדרכים לא מילוליות כמו: ציור, קריאה, או כתיבה. יש לאפשר תיעול רגשות לביטוי בשיחה, ביצירה, בכתיבה, תוך שותפות, הקשבה ותמיכה. חשוב ביותר לתת לגיטימציה לתחושות ולרגשות, תוך גילוי רגישות וערנות מקצועית לילדים ובני-נוער, שמצבם הנפשי מחייב זאת. התמודדות הממוקדת ברגשות [בעיקר כאשר אסטרטגיה של פתרון בעיות אינה מתאימה] מתייחסת למאמצים לשמור על שליטה רגשית[ניהול רגשות], הדרושה לשם התמודדות ארוכת טווח. התמודדות זו בנויה על מה שאנו אומרים לעצמנו כדי להשיג שליטה ברגשות. מתן ביטוי מילולי לרגשות תורם להבהרתם ומסייע בהתמודדות מודעת עימם.

דפוס התמודדות באמצעות המשפחה
המערכת המשפחתית היא מערכת חברתית ראשונית חיונית לפיתוח כישורי התמודדות בלחצי החיים. היא מסוגלת להעניק אהבה, תמיכה וסיוע, היוצרים את הבסיס להישרדות ולמרפא במצבי מצוקה.

דפוס התמודדות באמצעות אמונות
הנוקטים בסגנון התמודדות זה מסתמכים על אמונות, ערכים, חיפוש משמעות ופילוסופית חיים על מנת להנחות ולהדריך עצמם בזמנים של לחץ ומשבר. הם מונחים על ידי תחושה של ייעוד ושליחות, צורך בהגשמה עצמית. אנשים המסתמכים על תקווה, פסימיות או אופטימיות, פטליזם, מיסטיקה, שימוש בטקסים ועוד.

דפוס התמודדות חברתי
הנוקטים בדפוס זה מאופיינים בסגנון התמודדות חברתי. הם מתמודדים בעזרת השתייכות לקבוצה, קבלת משימה חברתית, קבלת תפקיד, עבודה בקבוצה, עזרה לאחרים משחקי חברה ושיתוף אחרים בחוויות.

דפוס התמודדות באמצעות דמיון
הנוקטים בדפוס התמודדות זה משתמשים במשאב הדמיון, היצירתיות וההומור להקל על המציאות הקשה. דפוס זה כולל: נטייה לחלום בהקיץ, שימוש בפעילות יצירתית משחק, דרמה, אומנויות (ציור, פיסול, כתיבה, מוסיקה) חשיבה רב כיוונית , אלתור, והסחת דעת… הדמיון חיוני להרפיה ולהרגעה, לכושר המצאה, לחשיבה יוצרת ולפתרון בעיות גמיש.