על החיים ועל המוות – אוקטובר 2023
מאורעות הדמים בעוטף ישראל בשביעי לאוקטובר 2023 והמלחמה בעקבותיהם המתרחשת עדיין, מציפים את החברה הישראלית במראות של הרס, מוות ואובדן.
ילדים מכל הגילים, בני נוער ואף מבוגרים, הנחשפים בימים אלה לחוויות של שכול ומוות אכזרי, זקוקים יותר מתמיד לעוגן של חוסן כדי להתמודד עם האימה הבלתי נתפסת.
לכל המחפשים עוגנים לעיבוד המפגש עם המוות, לכל המחנכים והמטפלים הזקוקים לכלים כדי לשמר ולפתוח דרכים לתקשורת עם ילדים על מה שנראה כרגע "מעבר למילים" אנו מגישים מחדש את סיפרנו:
"על החיים ועל המוות – מפגש עם המוות באמצעות הסיפור והמטפורה".
הספר מתבסס על הניסיון החינוכי והטיפולי הרב שלנו במצבי לחץ, בטראומה ובהתמודדות עם המוות ועם השכול במשפחה ובקהילה. המידע בספר מתועל בצורה ייעודית וייחודית לעת הקשה שבה אנו נמצאים וכולל פעילויות להתמודדות לכל הגילאים.
"ארגז הכלים" שפיתחנו וארזנו בשלושת ספרינו "חיים על הגבול", "כל החיים לפניך", "על החיים ועל המוות" משמש אותנו בשנים הרבות בהן אנו, מחברי הספר, מלווים בארץ וברחבי העולם יחידים וקהילות המתמודדים עם אסונות טבע מחרידים ופורענויות של מלחמה וטרור, כדי לפתח דרכי התמודדות עוצמתיות ויעילות.
ספר זה, המלווה מערכות של חינוך וטיפול רגשי בשלשה העשורים האחרונים, זכה לקדם את השיח המיטיב בנושא המפגש עם המוות ובכך תרם את תרומתו לחוסן ולאיזון הנפשי של המשתמשים בו.
פרופ' מולי להד ד"ר עפרה אילון
מתוך הספר על החיים ועל המוות – להד/אילון פרק ב' מסתרי המוות עמוד 63-75
מנגנוני הגנה מפני חרדת המוות: הכחשת המוות: המוות נתפש כצורה שונה של קיוס שיש ממנו חזרה לחיים, בדומה לשינה (משאלה מעין זו מוצאת לה ביטוי באגדות, כדוגמת השינה בת מאה השנים בסיפור: היפהפיה הנרדמת).
אשליית האלמוות:
הכחשת האיום האישי – "לי אה לא יקרה" – משותפת לילדים ולמבוגרים ומאפשרת את העימות עם הסיכונים בחיי יומיום.
ביטול המוות:
מתבטא בייחוס כוח מאגי לאנשים קרובים, כגון הורים ומרפאים למיניהם, או לשינוי באורח החיים, כגון קיום מצוות הדת, שינויי תזונה, שינוי בדרכי החשיבה, ואמונה בכוחה של חשיבה חיובית ואוטוסוגסטיה לבטל את המוות (דוגמה לכך נמצא בסיפור האינדיאני, בו מנסה הילדה לבטל את מות סבתה על ידי פרימת האריג שזו טווה).
חיסון מפני המוות:
ילדים עשויים לדבוק באמונה כי המוות פוגע אך ורק במבוגרים ובזקנים, ואילו ילדים מחוסנים מפניו. ביטוי לכך נוכל למצוא באגדת פיטר פן – הילד הנצחי. כתוצאה מכך מבטאים ילדים לעיתים את הפחד לגדול והתפתחותם אכן מתעכבת. תכופות מתבטא הדבר בקשיי למידה. לחלופין, מחפשים ילדים חיסון מפני המוות בצורות התנהגות שונות וטקסיות (להיות טובים, נכנעים, להימנע מפעולות מסוימות, להימנע מתענוגות, להטיל על עצמם סבל).
האנשת המוות
יש שהמוות נתפש בצורה מוחשית, כדמות אנושית, כשלד או כרוח. אפשר להתמקח אתו או לנצח אותו בדרכים אחרות, סיפורי עם שונים מתארים את העימות עם המוות כמשחק שח, כחוזה, כתחרות. תפיסה זו, על פיה המוות הוא חיצוני ולא תהליך פנימי בלתי נמנע, מעניקה אשליה של שליטה עליו.
התגרות במוות: ככל שגדלה החרדה מפני המוות, מופיעות תגובות של התגרות, שיש בהן משום עימות ואומדן כוחות. ההתגרות במוות אופיינית לראשית ההתבגרות, אך עלולה להתמיד גם בבגרות. מסימניה: לקיחת סיכונים ראוותנית, משחקים כגון 'רולטת כביש', או מבחני אומץ מוגזמים, משחקים בנשק, נהיגה פראית, שימוש בסמים והתנהגויות אחרות העלולות לגרום לאובדן חיים. באמצעות ההסתכנות והדיבורים הנועצים, מפגינים המתבגרים את החיוניות שלהם. "המתבגר חווה הפרה באיזון הפנימי בין הידיעה לבין הפחד מפני המוות. מכיוון שהתפתחותו הכללית אינה תואמת עוד את מנגנוני ההגנה הפשוטים, כמו הכחשה או האנשת המוות, שחיו יעילים בגיל צעיר, עליו למצוא אמצעים מתוחכמים יותר כמו רציונליזציה והרחקה רגשית של הנושא" (ילום 1980).
חוויית האובדן ותגובות השכול
מות אדם קרוב הינו מהחוויות הטראומתיות ביותר העוברות על האדם. מוות פירושו פרידה נצחית מאדם שקשורים אליו ותלויים בו. אולם בשעה שהפרידה הפיסית היא מיידית, תהליך ההינתקות הרגשית הוא ממושך ומכאיב. צורות רבות לכאב הרגשי המענה את המתאבל: צער וגעגועים למת, הרגשת חסר ואי שלמות, רגשות אשם, כעס על המת ועל אלה שגרמו למותו. יחד עם רגשות אלה, מאופיין תהליך האבל בהתעסקות רבה בדמות המת, עיון בתמונות, העלאת זכרונות וסיפורים מן העבר. תהליך ההתאבלות, למרות היותו קשה ומכאיב, הינו כורת המציאות. עובדת הניתוק הפיסי מהמת בעינה עומדת, ועל הילד לעבור ארגון מחדש של אישיותו, כדי שיוכל להסתגל לחיים ללא המת. תהליך התאבלות, שיש בו העלאה למודעות ומתן ביטוי לרגשות קשים ולמועקות, מאפשר לאבלים להגיע לפרידה רגשית מן המת. מערכת היחסים שנרקמה בין הילד ליקירו, שנקטעה על ידי המוות, משולה לגוף חי אשר נקטע ממנו איבר. זמן רב לאחר הקטיעה משדר הגדם שידורי כאב למרכז העצבים. החלמתו של האזור הפגוע דורשת השקעה של אנרגיה מרובה (אילון 1983). החלמה מהשכול מאפשרת להפנות אנרגיה מחודשת למערכות יחסים נוספות. תמיכה של אדם קרוב, הורה, מורה או חבר, בתהליך ההתאבלות של הילד, משמשת הן כמודל לחיקוי בשעת האבל והן כגורם המכוון את הילד לעבור תהליך זה בדרך שתוביל אותו לקראת שיקום.
המהלך הסוער של עיבוד האבל
המהלך הצפוי של תגובות האבל מתואר כמעבר משלב לשלב. השלבים המקובלים הם: הלם והכחשת האובדן. פחד, כעס, אשמה, בושה, נסיגה, דיכאון, געגועים ושאיפה לאיחוד מחדש. התארגנות מחדש, תוך קבלת האובדן וצמיחה של זהות חדשה. כל שלב בהתמודדות עם האבל הוא מעין יציאה ממעגל סגור אחד אל תוך מעגל נוסף, הנמצא ברמה אחרת. אולם החוויות האישיות של האבל אינן 'מסתדרות' על פי שלבים אלה, אלא מתרחשות במישורים מקבילים. יש הבדל בין תגובות למוות פתאומי ולמוות צפוי מראש. מחלה ממושכת וחשוכת מרפא משדרת איתותים ברורים על הסוף המתקרב. היא מאפשרת משך זמן לפרידה הדרגתית ולתהליך של אבל מטרים. ואולם, אף כי הכנה מוקדמת למוות צפוי עשויה לעזור בעיבוד הפרידה, לאפשר לומר שלום, להתכונן לעתיד, אין היא נוטלת מעוצמתן של תגובות היגון. ילדים, כמו מבוגרים, אינם מגיבים בדרך אחת. תגובות השכול שונות מאדם לאדם, עוברות תמורות ודורשות התייחסות מתוך הבנה ורגישות לצרכיו של היחיד.
הלם ואי-אמון:
ההלם הוא תגובה מיידית של שיתוק גופני ונפשי, המושפעת מפתאומיותו של האסון. יש המגיבים ב'הלם קפוא' – פועלים בתחושה של ניתוק מהגוף והסביבה, יש המגיבים ב'הלם סוער'- בכי, צרחות, תלישת שיער, או פגיעה עצמית. ההלם מלווה פעמים רבות בתגובות גופניות – הגוף מקדים את תגובתו לנפש. מופיעים קוצר נשימה, התעלפויות, שינויים בלחץ הדם, שלשולים, הקאות, צורך עז לישון, או להיפך, אי יכולת להירדם. התופעות הגופניות נחלשות ואף נעלמות עם תהליך ההסתגלות למצב ומציאת דרכי תגובה אחרות. ההלם מווסת את ספיגת המהלומה, עד שהמודעות מתארגנת לקליטת משמעות האובדן. יש המגיבים בהתנגדות לקבל את עובדת המוות, באי-רצון, או באי-יכולת להאמין שהאסון אכן התרחש. ילדים עלולים להכחיש רגשות, אם משום שהוריהם אינם נותנים ביטוי לצערם, ואם משום שרגשות הצער מציפים אותם והם אינם מסוגלים להתמודד עמם. אם הילד אינו מקבל תמיכה ועידוד לביטוי רגשותיו, הוא נדחף להכחשתם. פעמים דוחים הילדים עצמם את האבל, וכאילו ממתינים עד שיהיה להם קל יותר לשאתו. תקלות זעירות או אובדנים שוליים משחררים לעיתים את מצבור הרגשות ומאפשרים פורקן. מידה של הכחשת המציאות עשויה לעזור בשלבים הראשונים, אולם יש להיזהר מפני הכחשה מתמשכת. רצוי לעודד את הילד לבטא את כאבו, בדיבור, או בצורה לא מילולית כמו בציור או במשחק. המבוגר התומך יכול לעזור לילד ולבכות יחד עמו. עם הרשות לבכי בא הביטוי לגודל האבדה. אל למבוגר לחשוש שמא לא יוכל לדבר עם הילד בקול שקט ורגוע. מותר גם למבוגרים לבכות. הקירבה הגופנית בשעת השיחה חשובה לילד. אין צורך לדבר על הכול בפעם אחת, אפשר לווסת את השיחה על פי רצונו של הילד ויכולתו לקלוט.
חרדה ופחד:
חרדה ופחד הן תגובות שכיחות מאוד אצל ילדים בעקבות מותו של אדם קרוב. התערערות תחושת הביטחון גורמת פחד להיעזב על ידי קרובים נוספים, או למות בעצמו. תגובות הפחד לובשות צורות רבות: נסיגה התפתחותית, היצמדות ותובענות, סירוב לעזיבת הבית, דחיית השינה. ילדים מפתחים מוכנות גבוהה לסכנה ועומדים על המשמר לקראת אסונות צפויים. רגישות יתר עלולה לגרום לכאבים גופניים, לפגיעה בריכוז ובזיכרון ולהתבטא בהפרעות בלימודים. יש ילדים המפתחים התנהגות של הימנעות בעקבות מוות, במיוחד אם היו עדים לאסון. הם מגלים נטייה להימנע מהזכרת האירוע, מהתקרבות למקום האירוע וממפגש עם אחרים שהיו נוכחים בו. זכרונות מאירוע טראומתי של מפגש ישיר עם המוות נספגים במערך הזיכרון, בשלמותם או באופן מסולף. זכרונות אלו, המורכבים מרשמים חזותיים, רשמים שמיעתיים ורישומי חושים אחרים (ריח, טעם, חום או קור), נשכתים לכאורה ולאחר זמן מה הם עלולים להשתרבב ולהציף את התודעה בעקבות גירוי ישיר או עקיף. ההצפה חזקה יותר בשעות הערב והלילה ומופיעה כסיוטים וחלומות בלהה. פעילות יתר וחוסר מנוחה יכולים להיות תוצאה של ניסיונות לשלוט בזכרונות בלתי רצויים אלה. בעיות בשינה בעקבות אסון או אובדן נובעות מצירוף של פחדים: קישור המילה שינה' ל'מוות', פחד מפני היעזבות ופחד מפני חלומות ביעותים. הפחדים טורדים יותר את אלה המנסים במשך היום להרחיק את האירועים ממחשבתם, מאשר את אלה שיש להם הזדמנות לעבד את רגשותיהם בביטוי מילולי או בלתי-מילולי במסגרת תומכת.
כעס ואשמה:
ככל שגדלה ההבנה כי המת לא יחזור עוד, מתעוררים כעסים על היעזבות ונטישה. בין היתר עולות מחשבות מאגיות, שמא מעשיו או מחשבותיו הוא גרמו באופן כלשהו למותו של היקר לו. מחשבות אלו גוררות רגשי אשם כבדים. קיימת דאגה למת, כאילו היה חי, המתבטאת בשאלות כמו: האם קר לוז האם הוא סובל! יש לתת לילד להביע רגשות אלה. חשוב שהילד יבין את הגורמים האובייקטיביים למותו של יקירו, כדי להקטין ככל האפשר את נטייתו להאשים את עצמו. יש לסייע לו להבין את הסופיות שבמוות ולהגיע בהדרגה להשלמה עם המצב הבלתי-נמנע. המחנכים יכולים לסייע רבות לעודד את הילד לשוחח על הנושאים המעיקים עליו ומעסיקים אותו. זאת, בצד גילויי הבנה ורגישות לכאב העצום ולצער הרב שהם מנת חלקו, ומתוך קבלה מלאה של התנהגותו, גם אם היא מוזרה ובלתי מסתגלת. יש לנסות ליצור מגע עם הילד כתגובה על איתותי מצוקה שלו, כגון התפרצות בכי, התרחקות משאר הילדים והתכנסות בעצמו. אפשר לנצל לכך כל אירוע מתאים, מפגש עם חפצים או זכרונות על המת, כדי לעזור לילדים להשתחרר מהרגשת האחריות או האשמה, ולתעל את ביטויי הכעס.
ההתארגנות מחדש:
הילד מקבל בהדרגה את מציאות חייו שהשתנתה ואת היעדרו של המת. ממציאות זו מתחיל להיבנות דימוי עצמי חדש. על בסיס זה מצפה הילד שהסביבה תתנהג כלפיו בהתאם. כלומר, שתתייחס אל השינויים שחלו בעולמו, ללא הגנת יתר וללא ביטויים של רחמים. גם בשלב זה, לאחר שהילד מנתק עצמו מדמות המת ובונה מחדש את עולמו, יש חשיבות רבה לעזרת המבוגר. הילד עלול להיות מוטרד מאוד בשאלות הקשורות בעתידו ובשינוי שחל בחייו, בעיקר במקרים של מות הורה. חשוב לשוחח אתו על חרדותיו, לבטיו ותוכניותיו. יש מקום לעזור לו לבנות את עולמו על בסיס מציאותי, תוך הכרה כי אף שהמת לא ישוב עוד, יש לו לילד על מי לסמוך.
תהליכי סיוע
עזרת המבוגר לילד במשבר האבל עשויה לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, כמו: הקלת הכאב על ידי השתתפות בצער, פתיחת אפשרויות ביטוי ללא סייגים וביקורת, עזרה בקבלת עובדת סופיות המוות, עיבוד הכרתי ורגשי של האובדן ועידוד ההסתגלות למציאות חדשה. "ילדים זקוקים לדברים הבאים: קשר טוב עם המשפחה לפני מקרה המוות, דמות מטפלת מהימנה ואוהבת אחרי המוות, מידע מדויק וברור על מקרה המוות, ועידוד לקחת חלק באבל יחד עם שאר בני המשפחה. אולם לא כל הילדים, גם אלה הזוכים לאהבה ולעידוד להתאבל, מסוגלים להרפות מן המתים. הם עלולים לגרור אחריהם את הכאב והצער עד לבגרותם, ולעיתים אין הם מסוגלים לשים קץ להתאבלות ללא עזרה מקצועית (ויורסט 1988). למורים ולחברים לכיתה יש חשיבות רבה עבור הילד בעת משבר. כאשר מת מי מבני משפחתו של הילד ניצב המורה לפני הצורך הדחוף להפעיל שני תהליכי סיוע, המובחנים זה מזה. האחד מוקדש כולו לילד השכול, תוך רגישות והבנה לאישיותו, בגרותו, מצב משפחתו, ניסיונו הקודם וצרכיו המיוחדים. התהליך המקביל מתרחש במערכת החברתית-הכיתתית המקיפה את השכול. קרבת המוות עלולה לפגוע בקבוצה כולה או בילדים בודדים שבקרבה, העלולים לפתח חרדות של אובדן ומוות מתוך הזדהות עם הילד השכול. יש לשים לב לילדים שסבלו בעבר ממוות, מאובדן ומפרידה, במיוחד לאלה שלא זכו לעיבוד ולתמיכה, העלולים לחוות מחדש את סבלם בעוצמה מוגברת. רגשות קנאה עלולים להתעורר בכיתה בשל תשומת הלב המיוחדת, המוקדשת לילד השכול, ולהתבטא בהתנהגות של דחייה כלפיו. לעיתים קרובות ניתן להבחין אצל ילדים צעירים, כמו גם בחברות פרימיטיביות, בהתנהגות אכזרית כלפי השכול, אכזריות זו נובעת כנראה משרידיה של חשיבה מאגית. מתייחסים אל המתאבל כאילו אסונו – עונש הוא, סימן שיש בו פגם. מכאן נובעת דחייה ופגיעה בילד, דווקא בשעה שבה הוא זקוק יותר מכל לתמיכה מחבריו. מחנכים יכולים לסייע רבות לילד השכול גם בתחום יחסיו החברתיים. שיחה עם בני הגיל תבהיר להם מה נשתנה במציאות חייו של הילד, ולאיזו התייחסות הוא זקוק כדי שלא יהיה קורבן ללעג או להצקות, ומצד שני לא יהפוך מוקד לרחמים, אלא ירגיש מוגן במערכת התמיכה החברתית שלו. לא רק פחדים מעורר המוות. האירועים הבלתי צפויים והמוזרים, הקשורים בנסיבות המוות ובטקסי האבל והקבורה, עשויים לעורר סקרנות וחקרנות. אולם תחושה של פלישה לתחום אסור עלולה לחסום את הסקרנות ובעקבותיה נחסם כל ביטוי של עניין ואמפתיה. מכאן יובן הקושי של ילדים להגיב כלפי בן כיתתם המתאבל בתגובה אוהדת. בקושי זה משתקפת תערובת של מבוכה ורגשות אשם, המקשה על ילדים כעל מבוגרים את הבעת הצער וההשתתפות באבל.
תוכנית הכנה בנושא המוות
תוכנית ההכנה עשויה להיערך בשלוש דרכים מקבילות:
א. הכנה מונעת, הכוללת אימון בדרכים שונות של ביטוי-חוויות ופעילות גומלין חברתית, שבכוחה לסייע לילדים בהתמודדות במצבי-לחף שונים וגם באלה הכרוכים במפגש עם המוות. אימון +ה יש לשלב בלמידה קוגניטיבית, שתקיף היבטים שונים של סיום מחזור החיים בטבע, בקרב בעלי חיים ובתחברה האנושית.
ב. התערבות ישירה, נוכח מותו של אדם קרוב ומוכר לילדים, שאינו בן משפחה (חבר בן אותו גיל, מורה, שכן או מכר), המטרה לתת אפשרות לביטויים רגשיים, כגון צער ופחד, וללמד דרכי התנהגות מתאימים של השתתפות באבל וניחום אבלים.
ג. סיוע במשבר במקרה של מוות במשפחה. מתוך רגישות לתהליכי האבל והתגובות לטראומה של האובדן יש להתאים את התכנים לגיל הלומדים ולרמת התפתחותם, ראוי לבדוק תמיד מחדש מה הן המשמעויות השונות אשר מייחס כל ילד למוות, בהשפעתם של חשיפה מוקדמת למוות, של העמדות הרווחות במשפחה ושל מידת הבשלות הקוגניטיבית והרגשית של כל ילד וילד.
היבט התפתחותי לצורך התאמת התוכנית לרמות ההתפתחות ולהתעניינות של המשתתפים העתידים יצרנו, באופן שרירותי מעט, שלוש קבוצות גיל במרווחים של חמש שנים. אנו מציעים להתייחס לחלוקה זו בגמישות מירבית ולבדוק את התאמת הפעילות לפי האפיונים של היחיד ושל כל קבוצה. הפעילויות מסומנות לפי מפתח קבוצות הגיל.
הגיל הצעיר – גיל הגן והשנים הראשונות של בית הספר – מגיל ארבע עד שמונה.
גיל הצמיחה – ראשית ההתבגרות – מגיל תשע לערך עד שלוש-עשרה.
גיל הנעורים – מגיל ארבע-עשרה עד שמונה-עשרה.
הגיל הצעיר (מארבע עד שמונה):
תפיסת המוות של ילדים בגיל הגן ובשנים הראשונות של בית-הספר קשורה בהתפתחות שלבי תפיסה וחשיבה שהם קונקרטיים ומאגיים כאחד, ובתפיסת זמן המדגישה את ההווה על חשבון העבר והעתיד. במהלך שנות קדם בית-הספר תופסים ילדים את הזמן כמעגלי, כחוזר על עצמו (יום, לילה, ושוב יום, כך גם חיים, מוות וחזרה מחדש לחיים). בגילים אלה שולטת צורת חשיבה 'מאגית', בה חווים ילדים את עצמם כמרכז הבריאה ומאמינים שמחשבותיהם, רצונותיהם ומעשיהם יכולים לחולל שינוייס במציאות. בשל כך עשוי הילד לייחס לעצמו כוחות של גרימת מוות, כמו גם של ביטולו והחזרת המת לחיים. המוות כתופעה בלתי רגילה מעורר סקרנות והסחת הדעת ממנו נראית לפעמים כאדישות. לאחר הודעה על מותה הפתאומי של אמו, עשוי הילד להגיב: "האם אני יכול לצאת לשחק עכשיו?" ומאוחר יותר ישאל: "מתי אמא חוזרת!" גבולותיה של תפיסת חיים זו מוכתבים במידה רבה על ידי צרכים רגשיים ראשוניים כתלות, בתמיכה, בעזרה, בדוגמה, בהזדהות, בקירבה ובגילויים גופניים של אהבה. במחקר על תפיסת המוות בעיני ילדים בישראל (סמילנסקי 1993) נמצא, שכבר בגיל ארבע יודעים ילדים לציין מה הן הסיבות למוות (מלחמה, מחלה, רצח אוּ תאונה) וחלקם אף מבינים שהמוות אינו מצב משתנה, כלומר, ברור להם כי מת אינו יכול לשוב לחיות. אולם בגיל זה עדיין מתקשים מרבית הילדים להבין, שהמת אינו מרגיש, אינו סובל כאב, אינו רואה ואינו שומע. בהשוואה לילדים מארצות אחרות מקדימים ילדים בישראל בהתפתחות תפיסתם את המוות. במחקר זה כמעט ואין מציגים תיאורים מסולפים למוות הנמצאים בתרבויות אחרות. מתיםאינם הולכים בלילה, שלדים אינם יוצאים מקברם. נראה שהבדל זה מקורובמציאות החיים הישראלית המיוחדת, שבה המוות והאבל על המתים מהווים חלק בולט מחוויית המציאות היומיומית. פחדים אופיניים לגילאים אלה, כגון פחדי עיבה ונטישה, הופכים מצבים של פרידה זמנית למפחידים ביותר, כאילו מדובר בפרידה נצחית, כלומר במוות. אי הבחנה בין מחשבה לפעולה עשויה לסבך ילדים צעירים ברגשי אשם, כשהם נוטים לייחס אסונות למשאלות ליבם. תהליך הלמידה הרגשית מספק הזדמנויות חוזרות ונשנות למפגש של הלומד עם עצמו, במישרין או בעקיפין, או באורח סמלי. התייחסות עקיפה לתחומים רגישים דרך הספרות או באמצעים אמנותיים, למשל, אינה מחייבת חשיפה עצמית ומעניקה אפשרות לרכוש אמון באווירה מוגנת. מגוון של אמצעי הוראה עומד לרשות המורה, כדי לעודד ביטוי של חוויות בעל פה או בכתב, בדמיון ובדו-שיח. יותר מכל חשוב ליצור אווירה של קבלה ללא שיפוט וביקורת, שיש בה כדי להפוך את הקבוצה החברתית למערכת מסייעת, תוך העברת הדגש אל הקשבה אמפטית, הבעה ושותפות הגורל.
גיל הצמיחה – ראשית ההתבגרות (מתשע עד שלוש-עשרה):
בתקופה זו החשיבה מתפתחת לקראת הפשטה, מפת הידע מתרחבת ומכילה מידע על המוות כתופעה צפויה במחזור החיים. ההבחנה בין ההווה לעבר ולעתיד עוזרת לגדור תחומים לחרדת ההיעזבות ולעומת זאת מבליטה את עובדת הסופיות של המוות. מרבית הילדים מבינים שהמוות הוא סופי, אינו הפיך ואף בלתי נמנע. הם מבינים את המוות כתהליך הכרחי, הקשור בחוקיות מסוימת שהיא מעבר לשליטת האדם. בגיל זה מתחילים הילדים להשתמש בהסברים ביולוגיים למוות – "מתים כשהלב מפסיק לעבוד". רק מעטים אינם תופסים שהסופיות חלה גם על התחושות של המת. לעיתים עשוי גם ילד גדול לשאול את אמו: "האם קר לאבא בקבר?" ונדמה לאם שאין הוא מבין כלל את מושג המוות, אולס גם לאנשים מבוגרים קשה לקבל שיקירם מוטל מתחת לאדמה, בגשם ובחושך בבית קברות מרוחק. השאלות על אודות המוות מסגירות את חרדותיו ואין הן בהכרח ביטוי לאי-הבנה של התופעה. בתהליך הסוציאליוציה רוכשים ילדים דרכי ביטוי מילוליות מקובלות להבעת רגשות, לביטוי מחשבות, וכן שיטות להתאפקות ולהסוואת רגשות. בגילאים אלה, כאשר הרגשות אינם מגובשים, מן הראוי להציע סיפורים שיסייעו לילדים להבחין בין צער וכעס, בין רמות שונות של מפח-נפש, בין פחדים מציאותיים ובלתי מציאותיים. משהופנמו ציוויים חברתיים והפכו לעכבות, חשוב לתת היתר למכלול התגובות האפשריות למוות, הן הפיסיולוגיות והן הפסיכולוגיות. ילדים זקוקים להבטחה חוזרת ונשנית, כי האבל והפחד מפני המוות אינם סימני מחלה וכי כאב, זעם, בדידות וקהות – הן מן התגובות הנורמליות למוות. פגיעה קשה ביותר נגרמת לילד בשל הפירוד שכופה עליו המוות. פרידות הן בלתי נמנעות בתהליך של גמילה והתבגרות. הילד הלומד להכיר את תגובותיו לפרידות שבחייו, תוך מתן הדעת על האובדנים ועל הרווחים הרגשיים הכרוכים בהן, עשוי לפתח בסיס איתן יותר, שיקל עליו את העמידה בפני הפרידה הסופית.
גיל הנעורים (מארבע-עשרה עד שמונה-עשרה):
מתחילת. גיל העשרה נעשית תפיסת המוות מופשטת יותר, ומתפתחת הבנה של ההשלכות ארוכות הטווח של האובדן. בגיל זה יש התעסקות רבה בבעיות של צדק ואי-צדק, בבעיות של גורל ובתופעות פארפסיכולוגיות. בגיל זה תפיסת עולמם של בני הנעורים כוללת את הזולת ומעודדת הזדהות ואמפתיה. המבוגרים נוטים לשתף בני נוער ולהתחלק עמם באחריות. גיל זה נושא עמו, בד בבד עם ההבטחה לעצמאות, פחדי פרידה מחודשים ומועקות בשל שינויים נפשיים וגופניים פתאומיים. עוצמת השינויים ואי-הבהירות באשר לעתיד הקרוב, בכל הקשור לשירות הצבאי, ולעתיד הרחוק בכלל, מגבירים את תחושת החלופיות שבחיים. בגיל זה עולה החרדה בהתמודדות עם המוות כאיום אישי וכמציאות קרובה. מתבגרים רבים מתמודדים עם החרדה הזו באמצעות בדיחות, הכחשה וגישה קשוחה לנושא. רובם לא מאמינים שזה כל כך מצחיק, הם פשוט מנסים להגן על עצמם מדבר מפחיד ולא ידוע. מתפתחת העזה והתגרות בגורל. יש למתבגרים צורך להוכיח שהם חסינים למוות באמצעות הסתכנויות נועזות. קיימת התעניינות פילוסופית לגבי החיים לאחר המוות והתייחסות מורכבת ומעמיקה יותר לגבי מהות החיים. מתבגרים רבים מעסיקים את עצמם במחשבות על החיים ועל המוות, ולעיתים נותנים להם ביטוי ביומנים ובשירים. בכל התקופות השונות הללו דרושה הנחיה נבונה ואחראית, אפשרות לביטוי הרהורים כמוסים והזדמנויות ולהבהרת הנושא, שרב בו הסתום מהנגלה.
היבט מניעתי מטרת העל היא לעצב שיטות לימוד ולהכין הזדמנויות, שבאמצעותן ניתן יחיה לחשוף את הלומד הצעיר בהדרגה להיבטיו השונים של המוות. בתהליך זה הוא לומד על אודות עצמו ורוכש לעצמו דרכים להתמודד באופן פעיל במצבי לת\, במיוחד באותם מצבים הכרוכים באובדן ובפירוד.
יעדי התוכנית:
א. להציג מידע עובדתי, מדעי, רפואי, ביולוגי, היסטורי, חברתי, ולבדוק אותו יחד עם המשתתפים, באמצעות הפגשתם עם אופני התייחסות של התרבות שלהם לנושא המוות והשוואתה לתרבויות אחרות, כפי שהן משתקפות בראי הספרות. בעזרת סיפורים מספרות העולם אפשר לפתח גישה "אנתרופולוגית" למוות. חיפוש השונה והשווה בין יחידים ובין קבוצות בגישתם אל המוות עשוי להעניק ללומד הצעיר עמדה של משקיף ומתבונן. השוואת הגישות למוות בתקופות שונות בהיסטוריה ובדתות השונות – יש בכוחה להציל את היחיד מהרגשה של בדידות וזרות ביחסו שלו אל המוות, לגלות בפניו כי הפחד, הצער והנוחם משותפים לכלהאנשים באשר הם, על אף ההבדלים בטקסים הקשורים באבלות, בקבורה וכיוצא באלה. מתוך גישה זו עשויים לנבוע סובלנות כלפי אחרים וקבלת עצמו, על רגשותיו ותגובותיו הבלתי צפויים.
ב. לעזור לילדים ולבני-נוער לרכוש מיומנויות, כלים ואמצעים להתמודדות,ולזהות צרכים שלא באו על סיפוקם בעקבות האובדן: · לעזור להם למצוא דרכים חלופיות למילוי צרכים אלה באמצעות העלאת זכרונות, הפעלת דמיון, הישענות על תחליף, פיצויים וכדומה.· לאפשר להם לנסות כלים ואמצעים אלה בצורה מבוקרת, כדי לבדוק את מידת התאמתם לכל אחד מהם.· להסיר את הטאבו בנושא המוות, כדי שהנזקק לעזרה בתחום זה לא יהסס לבקש אותה.· להפחית חרדה, כדי להגיע לרבדים עמוקים יותר של התמודדות עם הנושא.· לפתח יכולת שיחה בנושאי מוות והבנת אוצר המלים הקשור בו, תוך רכישת מיומנויות תקשורת בין-אישית.· להגיע להבנה רחבה יותר של ערך החיים, תוך עיסוק במעגל החיים מלידה ועד המוות. רצוי להעמיד בפרספקטיבה נכונה את המסרים הסותרים והאמונות התפלות בקשר לנושא המוות, הקיימים בחיי היומיום בתרבותנו. החשש מפנל עיסוק במוות יוחלף אז בפילוסופיה אישית הגיונית, המקבלת מוות כעובדת חיים.
היבט אינפורמטיבי
הלמידה הקוגניטיבית מנסה להגיע לכלל הבהרה, להפחתת כפל משמעות, ולהשגת תחושה של שליטה באמצעות רכישת ידע. המטרה היא הרחבת הידע בכל הנוגע לתהליכי החיים כדי לתכנן פעילויות ולנקוט אמצעי זהירות מפני סכנות הניתנות למניעה. ראוי לעסוק בלימוד העובדות הביולוגיות הקשורות בראשיתם של החיים ובסיומם, תוך הבנת ההכרח שבחילופיות ובהתחדשות. הכרת איברי הגוף ותפקידיהם השונים (כגון: הלב, הריאות והמוח), תביא להבנת חיוניותם לשימור החיים. בהקשר לכך יש מקום לדיון בסוגיות השנויות במחלוקת, כגון: הנבטת חיים במבחנה, המתת חסד, הארכת חיים וכדומה. ניתן להרזיב את ההבנה של תשוקת האדם לנצחיות, כפי שזו משתקפת באמנויות, בניסיונות המדעיים (כמו ההקפאה העמוקה של גופות בתקווה להחיותם ובאמונות על תחיית המתים). מידע על שיעורי התמותה המשתנים לאורך ההיסטוריה ובחלקי עולם שונים – עשוי ליצור פרספקטיבה נאותה על איכות החיים וערכם בהווה, ועל הסיכויים לעתיד. מיון אופנים שונים של מוות עשוי לתרום לראייה גמישה של התופעה: המוות כתגמול (טייסי הקמיקזה היפניים(; המוות כבריחה )התאבדות, נטישת תינוקות, נטישת הזקנים; המוות כבידור (משחקי שוורים, "קיר המוות", "רולטה רוסית", הצפייה בהוצאה להורג; אכיפת סדר חברתי באמצעות מלחמות, רציחות פוליטיות ועונש מוות.
היבט אתי
היחס לחיים ושמירתם (פיקוח נפש) לעומת סיכון החיים למען מטרה על אישית או מתוך זלזול וחיפוש גירויים (התמכרות לסמים, הסתכנות בנהיגה פרועה) אלו הן מקצת השאלות המעסיקות את החברה בת זמננו וראוי לכלול אותן בתוכנית הדיונים. הבנה של סיבות המוות עשויה להפחית מעוצמת רגשי האשם הפוקדים אותנו תכופות נכחו. מידע על סיכונים בריאותיים כמחלת האיידס עשוי להציל חיים. שאלות של הארכת החיים באמצעים רפואיים טכניים, המתת חסד, תרומת איברים, הפלות והפסקות הריון, כולן נוגעות באתיקה של החיים והמוות. יש גבול למידה בה ניתן לחשוף ולגלות את מסתרי המוות. כאשר מראים לילדים כי המבוגרים שותפים להם באי-הוודאות בכל הנוגע למוות, יש בכך כדי לעזור להם להשלים עם מגבלות ידיעתם, בלא שיחדלו לשאוף להגיע לחשיבה אוטונומית (פרנקנשטיין 1971). עדיף לעודד ילדים לשאול שאלות ולספק להם מידע כדי שיוכלו לנסח לעצמם את תשובותיהם מאשר לספק להם תשובות מוכנות מראש.
היבט מסורתי
ההלכה היהודית מספקת הדרכה מפורטת לאבלות ולניחום אבלים וכן תמיכה שמקורה באמונה. על אף ההבדלים בין דפוסי המסורת של עדות ישראל השונות (פלגי 1974) משותפת לשומרי המסורת המסגרת המגוננת, המצדיקה, המסבירה ומעניקה טעם ותקווה במפגש עם המוות. הדת והמסורת מכתיבים דרכי התנהגות בכל תחומי החיים, כל דת נותנת מסגרת התייחסות מיוחדת ומכתיבה את כללי ההתנהגות ביחס לאובדן, ובמיוחד ביחס למוות ולאבל שבא בעקבותיו. בדת היהודית ישנס מנהגים וציפיות המתייחסים לאבל, לבני משפחתו, לחברה הסובבת אותם: "הקריעה", הקדיש", "השבעה", ו"השלושים". כל אלה ועוד מנהגים רבים אחרים, מכתיבים כיצד לנהוג בימים הסמוכים לאבל. מסגרת זו מסייעת רבות לאלה המקבלים אותה, כי היא פותרת אותם מהתלבטויות באשר לדרך ההתנהגות שעליהם לנקוט. היא מנחה ומובילה בצורה ברורה את ההתרחשויות בתקופה, שבה שולטים בלבול וטשטוש חושים. הדת היהודית מכירה בצרכיו הנפשיים והחברתיים של האבל. המנהגים עונים על צרכים אלה. המסורת והמנהגים משמשים לאבל כמלווים ומובילים אותו חזרה לחיים מלאים. הדת איננה רק מסגרת של מסורת ומנהגים, בראש ובראשונה היא מסגרת של אמונה, דרכים ותשובות לשאלות חיים בסיסיות. האסון מעמיד שאלות קשות וסימני שאלה רבים ביחס לחיים ומהותם, ולכן עומדת גם האמונה במבחן קשה (קושניר 1985). לדת יש תשובות רבות המסבירות את מהלכיו של הגורל.
היבט השוואתי-אנתרופולוגי
תפיסת המוות, כפי שהיא מתגלית במיתוסים קדומים, רואה במותו של האדם תוצאה של התערבות זדונית של גורם חיצוני: אלילים, מכשפות, רוחות, קללות מאגיות. על ידי האנשתם של גורמי המוות הם הופכים למוכרים, ואפשר כביכול לנקוט נגדם אמצעים שונים, כמו: להשביעם, לפייסם, לשחד אותם או לשלול חלק מכוחם. בדתות שונות רווחת האמונה שרוח המת אינה עוברת מיד לעולם שאין ממנו חזרה אלא היא מרחפת בשולי החיים כמה עשרות שנים, ורק לאחר תקופה זו היא מתמזגת עם הסדר הגדול של היקום. מכאן שניתן ליצור קשר בין החיים למתים.קשר זה בא לידי ביטוי בתיי היומיום ומודגש בחג המתים, בו מבקרים בני המשפחה את אלה שהלכו לעולמם. דתות המזרח הרחוק אינן גורסות שהאל הוא הכוח המשגיח על היחיד ושופט אותו לאחר המוות. אין הן תופסות את המוות כאירוע פרטי ואישי בלבד אלא כאירוע קבוצתי. כלומר של המשפחה, של השבט ואפילו של האומה. הקבוצה קודמת ליחיד והיא זו המקנה לו את זכות הקיום לאחר המוות. הראיה של המוות כאירוע קבוצתי משככת במעט את פחדיו של היחיד. תורת הזן משלבת בתוכה את השקפת הבודהיזם שעולם זה הוא בן חלוף, שיסודו באשליה שמאחוריה אין דבר, עם התפיסה האופטימית יותר של הטאואיזם, הרואה ב"שכחה עצמית" של הטבע ויצוריו את יסוד הטבעיות והטוהר, שאין בו שמץ מן המלאכותיות והזוהמה של עולם האדם. לפיכך למות פירושו להיטהר מעולם מלוכלך ומזוהם ולבוא אל הרוגע של העולם הבא. בדתות שבטיות רבות נתפס המוות כשלב מעבר טבעי. ההשלמה עם המוות קשורה בקבלה של חוקי הטבע כמוחלטים.
היבט רוחני
האם יש חיים אחר המוות! האם לרוח האדם יש קיום אחר כיליון הגוף! שאלות מהותיות אלו, המלוות את התודעה האנושית לדורותיה, שנויות במחלוקת. התפיסה הדתית בדתות השונות מאפיינת את החיים עלי אדמות כשלב מעבר או פרוזדור לצורת קיום נעלה יותר לאחר המוות. הדתות המונותאיסטיות מציגות את המוות כתהליך גשמי הנבדל מהתהליך הרוחני. גישה זו משאירה פתח לתקווה בכך שהיא מכחישה את המוות כסיומם המוחלט של החיים. הפרדה בין גוף לנפש מאפשרת אמונות בדבר הישארות הנפש ותחיית המתים, המבטלות את המוות כתופעה וודאית, טבעית וסופית. הדתות המונותאיסטיות אף מציעות תורת גמול, שהיא בבחינת הדרך לפיה על האדם להתנהג כדי לזכות בחיי נצח. הדימוי השולט הוא גן עדן' כמשכן הרוח לאחר מות הגוף. בכל דת ישנם 'תנאי כניסה' לגן העדן,בצורה של קיום מצוות הדת בתקופת חיי אדם. תפיסות עולם רוחניות (ספיריטואליסטיות) המופיעות בתרבויות שונות מציגות מיגוון מודלים של זמן מעגלי, של לידה מחדש ושל גלגול נשמות. לכל המאמינים בהמשכיות הקיום, אין המוות תחנה סופית. לאמונה זו יש השפעה רבה על איכות החיים, על פחדי המוות, על מנהגי קבורה והנצחה ועל חווית האבל בשל אובדן יקירים.