פיוס עם הים לאחר הצונאמי
סדנאות למסייעים בעקבות אסון הצונאמי בתאילנד, יוני 2005
ד"ר עפרה אילון מכון נורד, טבעון
בפעם הראשונה מזה ששה חודשים, מאז הרסה סופת הצונאמי את חוף מגוריה בפאנגנגה, העזה טיאוואן בת העשרים ושמונה לגשת לחוף הים. 28 מבני משפחתה של המורה הצעירה נספו באסון. בטקס "פיוס עם הים", שהתחרש בסדנה למטפלים ניצולי הצונאמי על חוף הים באי התאילנדי פוקט, אמרה טיאוואן: "מאז האסון פחדתי מאד מהים, אולם להפתעתי, במפגש הזה עם הים אני חשה שלווה ורגועה".
הים בפוקט, שהוא מקור החיים של תושבי האי ומקור פרנסתם, הפך למקור של חרדה וכעס ומוקד של כאב ואובדן לתושבים שנפגעו מאסון הצונאמי. חוסר יכולתם להתנתק ולהתרחק מהים המאיים היקשה על ההחלמה מאימת האסון הכבד. ביוני 2005, ששה חודשים לאחר שהאסון הרס ישובים רבים לאורך חופי דרום-מזרח אסיה וגבה למעלה מ-5400 קורבנות בתאילנד בלבד וקורבנות רבים מספור בארצות השכנות, נערכו באי התאילנדי פוקט מספר סדנאות לטיפול בטראומה, בהשתתפות כמאתיים מורים, רופאים ועובדי בריאות הנפש מתאילנד, סינגפור, מלזיה ואינדונזיה. המשתתפים, שרבים מהם נפגעו באופן ישיר מהצונאמי, הגיעו כדי ללמוד דרכי התערבות טיפולית בטראומה אישית וקולקטיבית, וליישמם בקהילות הנפגעות ובמערכות החינוך שלהן. הסדנאות התקיימו ביוזמתו של ארגון הג'וינט בארה"ב המתמחה בהגשת עזרה למוקדי אסונות בעולם ובחסותה של פטרונית החינוך הנסיכה מום דוסדי פריבטרה מבנגקוק. מטרת הסדנאות הייתה בראש ובראשונה לחזק את משאבי ההתמודדות של המשתתפים במשקעים פוסט-טראומטיים שנותרו בהם בעקבות הצונאמי, ותוך כדי כך לסייע להם לבנות מערכי תמיכה לאוכלוסיות המקומיות שנפגעו במישרין או בעקיפין ***
***בהנחיית שלש מנחות ישראליות, המייצגות שלשה תחומי מומחיות בהתערבות וטיפול בטראומה: הפסיכולוגית/טראומטולוגית ד"ר עפרה אילון, נירה מזרחי מטפלת באומנויות וד"ר גילת רייש מומחית לרפואת ילדים ומשפחה ואיזון גוף/נפש.
מעגלי פגיעות ומעגלי תמיכה
במקרה של אסון המוני כגון אסון הצונאמי, המסייעים, האמורים להיות חלק מ"מעגלי התמיכה" והשיקום של הקהילות הנפגעות, נמצאים בעת ובעונה אחת גם ב"מעגלי הפגיעות", מאחר שהאסון עלול לפגוע גם בהם, בבני משפחותיהם, בקרובים, בידידים, בתלמידים ובשכנים. בעת כזו נפרצים הגבולות בין עוזרים לנעזרים ונוצרת הזדהות ומעורבות יתר עם האוכלוסייה הנפגעת, המקשה על המסייעים לעמוד במשימות המקצועיות של מתן עזרה וטיפול בטראומה. הגורל המשותף של קורבנות, ניצולים ומטפלים בקהילה מעמיד דרישות בלתי-רגילות בפני אנשי המקצוע, שגם הם, כ"ניצולים בנס" (קורבנות פוטנציאלים), עלולים לסבול רגשי חרדה ואשמה (אילון ושחם, 2000). בשל העומס הגדול המוטל עליהם נוטים המסייעים להתעלם מקשיים אלה וצפויים לסבול משחיקה ומתסמינים פוסט-טראומטיים בעצמם
כאשר דובבנו את משתתפי הסדנאות התברר כי רבים מהם סבלו אובדנים של בני משפחתם, בתיהם וכפריהם נחרבו באסון, רבים היו עדי ראייה ושמיעה להרס ולחורבן ואחרים התנדבו לסייע לילדים ולבני משפחות של הקורבנות. מספר מורים סיפרו כי הגל הגדול הרס את בית-הספר שלהם, אולם זה קרה ביום א', שבו לא התקיימו הלימודים וכך הם ותלמידיהם ניצלו בנס. הם היו עדיין נסערים מחוויית הקירבה האפשרית למוות. בדמיונם המשיכו לשחזר את מה שיכול היה להתרחש אילו היה בית-הספר מאוכלס בעת האסון:
"אני חושבת כל הזמן את מי הייתי מנסה להציל, ומה היה קורה לילדים האחרים שלא הייתי יכולה להגיע אליהם. התמונות האלו רודפות אותי ביום ובלילה". מתוך הבנת הצרכים המיידים של המסייעים, בנינו תוכנית השתלמות שפעלה במקביל בשתי רמות: ברמה האישית – נוצרה התייחסות אישית/תמיכתית לכל אחד מחברי הקבוצה, תוך הכרה בעובדה שהם מצויים בתוך מעגלי הפגיעות. המשתתפים קיבלו הזדמנויות רבות לעבד את חוויותיהם ולקבל תמיכה הן מעמיתים והן מהמנחות, למניעת טראומטיזציה משנית ולחיזוק החוסן האישי שלהם.
ברמה המקצועית – הלמידה של הנושאים הקשורים בהבנת הטראומה וכמו כן שיטות הטיפול וההתערבות החינוכית נלמדו בדרך חווייתית, בשילוב של גוף ונפש, תוך שימת דגש על פיתוח צורות ביטוי בלתי מילוליות באמצעים של תנועה, הרפייה, מגע, דימוי מודרך, יצירה באומנות, דיבוב בעזרת קלפים מטפוריים ועידוד סיפורים אישיים. כל האמצעים הללו נבדקו ונמצאו יעילים ביותר לרכישת אסטרטגיות של עזרה וסיוע לניצולים ולפיתוח כישורי התמודדות במצבי לחץ ובטראומות.
אסטרטגיות לטיפול בטראומה
במהלך הסדנה, שנמשכה חמישה ימים, נטשו המשתתפים את הכיסאות המצופים לבן וקרסו על השטיח באולם ההרצאות הנרחב. על מסך ענק הוקרנו תמונות וכותרות של המצגות השונות. התוכנית כללה הרצאות (בעזרתה של מתורגמנית מיומנת) על ההיבטים השונים של התגובה הטראומטית: תגובת הגוף ומערכת העצבים, ההיבטים הפסיכולוגיים והחברתיים, סימני התגובות הטראומטיות, דרכי אבחון ראשוניים ושיטות לפיתוח כישורי התמודדות. המשתתפים קיבלו מידע שיסייע להם לאתר את הזקוקים ביותר לטיפול מבין הניצולים, למדו לזהות תגובות אופייניות לגילים השונים של ילדים ומתבגרים ולהבחין בגורמי סיכון להפרעות טראומטיות מתמשכות. כמו כן התנסו במגוון רחב של דרכי טיפול, התמודדות והתייחסות לעיבוד הטראומה.
רכישת הידע המקצועי נעשתה תוך כדי התנסות בלמידה חווייתית בשיטות ובדרכי הטיפול שהוצגו בפניהם. ההתנסויות החווייתיות כללו דרכים שונות לביטוי הכאב שנאגר בגוף ואינו מוצא ביטוי:
שיטות של מודעות לגוף, שחרור הכאב והחזרת היציבות הגופנית,שימוש נכון בנשימה ובהרפייה,ביטוי בצבע ובצורה על פי עקרונות הטיפול באומנות תנועה,מוסיקה ושימוש תירפוטי בקול, טיפול באמצעות סמלים אישיים ((symbol therapy סמלים ארכיטיפיים (ציורי מנדלהושימוש בקלפים מטפורים (קס"מ) לדיבוב ולהעצמה אישית/
פיוס עם הים
לאחר רצף של פעילויות חווייתיות, שנועדו ליצירת קשר ואמון בין המשתתפים לשלש המנחות הישראליות ולגשר על פערי התרבות והשפה, הצענו לערוך טקס של "פיוס עם הים", שמטרתו להקהות את משקעי החרדות שהתעוררו מחדש בכל מפגש עם הים. שלבי ההכנה לטקס התרחשו ב"מרחב המוגן" של הסדנה: המשתתפים עברו תהליך היכרות הדדית, התנסו בהרפיית שרירים ובהרפיית נשימה. ולאחר מכן עסקו בהתלהבות בציורים צבעוניים של "סמלי ביטחון" אישיים, שאמורים ליצור דימויים של מוגנות וחוסן פנימי.
לאחר שהושלמו הציורים הסכימו המשתתפים לעזוב את המרחב המוגן ולחשוף את עצמם למפגש מחודש עם הים. כוונת הירידה לחוף הייתה להפוך את החשיפה המודרכת לים לחווייה מתקנת ומעצימה. את הציורים שהפכו ל"סמלי-ביטחון" שזרו המשתתפים על חבל ותלו אותם לאורך שפת הים. הסמלים שנתלו בין העצים והתעופפו ברוח הקלה שיוו לחוף מראה חדש, מוזר ומוכר בעת ובעונה אחת.
בעקבות ההנחייה הבאה התפזרו המשתתפים על החוף, ליקטו צדפים וחלוקי אבן וצבעו אותם בצבע האישי החביב עליהם. כך ניכסו את הצדפים והאצילו עליהם תכונות אישיות שלהם עצמם. בהמשך יצרו המשתתפים חצי גורן, כשפניהם אל המים והצדפים המצוירים בידיהם. בזה אחר זה נגשו אל הים והניחו את הצדפים הצבועים על קו המים, במחווה סמלית של פיוס. חלקם עשו זאת בשתיקה, חלקם מלמלו תפילה. פעילות סימבולית זו עוררה התרגשות רבה בקרב המשתתפים והדיה ניכרו במשך הסדנה כולה.
שחיקת המטפלים באסון המוני
מחקרים רבים מצביעים על סיכוני שחיקה וטראומטיזציה משנית של המסייעים באסון (להד, 2005). נראה כי הקרבה הפיזית למקום האירוע והקרבה החברתית לנפגעים מגבירה את הסיכון של המסייעים לפתח תגובות לחץ פוסט טראומתיות, העלולות להשפיע לרעה על איכות עבודתם ועל חייהם האישיים. לתופעה זו מכונה בשמות שונים כגון: "שחיקה" (פינס, 1984), טראומטיזציה עקיפה Vicarious traumatization)) או "תשישות קירבה" ("compassion fatigue" 1996 Figley,). בעקבות הטראומה הקולקטיבית עלול גם המסייע באסון, כמו הניצולים עצמם, לחוות קטיעה בתחושת הרציפויות של חייו הקודמים או בחלקן: שבירת הרציפות הצפויה של מקום שנהרס ושינה את פניו, של זמן שקפא בנקודת השבר של הטראומה, של סיבה ותוצאה מחמת אי יכולת לייחס את ההרס והאובדן למעשים קודמים, ניתוק מכאיב של קשרים חברתיים ושינוי כפוי של התיפקוד המקצועי. כתוצאה משבירת רציפויות אלה עלולים המסייעים, כמו גם הקורבנות-הניצולים, לחוות הלם, בלבול, תסכול, פחד, אימה ופגיעה בתחושת השליטה בגורלם (עומר ואלון,1994).
באי הסדנאות אמנם דיווחו על סימני טראומה הממשיכים לפקוד אותם ששה חודשים לאחר האסון: הפרעות שינה, התקפי פחד, הצפה בתמונות חוזרות של הקורבנות ושל ההרס שזרע האסון, הרגשות אשמה על שלא מנעו נזקים או לא סייעו במידה מספקת והאשמה עצמית על שהם ניצלו בעוד רבים אחרים ניספו באסון… היו כאלה שטלטולו בין שני קטבים: בין התחושה של מסייע "כל יכול" לבין תחושה של חוסר אונים וייאוש.
"ניסיתי לתפוס ולאחוז בידה של הילדה, אולם הזרם החזק הפריד בינינו"…"רצינו להגיע מייד למקום האסון כדי לעזור, אבל גם פחדנו שהצונאמי יכה שנית…" אחת המשתתפות, המוגבלת בהליכה מפאת גילה, הייתה מוטרדת בשאלה: מה היה קורה לי אילו הייתי במקום האסון? כיצד הייתי רצה כאשר האחרים נמלטו למקום גבוה או טפסו על העצים?" .
פעולות רבות במהלך הסדנה כוונו להחזרת האיזון למסייעים על ידי תיקון השבר ברציפויות שנקטעו עקב האסון. שמנו דגש רב על חיבור בין פעילותם ותפקודיהם בתחום החינוך והטיפול בטרם נקראו להתערב באסון לבין פעילותם בזמן האסון ולאחריו. כמו כן הוספנו לצייד אותם "בארגז כלים" מקצועי המתאים לכישוריהם.
סיפור החוויה הטראומטית
מרכיב מהותי של הטיפול בטראומה הוא קבלת הזדמנות ל"דברור" (דיבור ואיוורור) של הסיפור האישי של בפני שומע שהוא עד אוהד (אילון והורוביץ, 1996). לכל אחד מהמשתתפים ניתנה הזדמנות לספר את סיפורו בקבוצות קטנות, כאשר המקשיבים מקבלים הנחייה בהקשבה אמפתית ללא ביקורת וללא מתן עצות. הדרכנו את המשתתפים בשימוש באמצעים אומנותיים/יצירתיים ומטפוריים, שהיו לעזר רב בשחרור הסיפור הטראומטי האישי, אשר מחמת עוצמתו נותר לעיתים קרובות ללא אפשרות לביטוי מילולי ישיר. השחזור של סיפור הטראומה תרם להפחתה הדרגתית של המעמסה הרגשית. כמו כן מתן העדות איפשר להוציא את הסיפור האישי ממחשכי הטראומה אל האור, להכניס רצף וסדר במה שנחווה בעת האסון ככאוס וכבלבול, למלא חללים בזיכרון ולזכות באישור לאמינות האירועים והחוויות של המספר. ההקשבה והתמיכה העניקה לגיטימציה מלאה לתגובות האישיות, הנחוות לעיתים כמפחידות וכמוזרות ביותר.
בזה אחר זה נשמעו סיפורי הצונאמי, כפי שנחוו על ידי משתתפים באיזורים שונים של האסון. אחת המשתתפות, סירבה בעבר לשתף אחרים במצוקתה: "חששתי שיחשבו שאני משוגעת", מעטפת הביטחון בסדנה עזרה לה לשחרר את סיפורה על החיפוש הנואש אחר אמה, שגופתה נתגלתה שלשה ימים לאחר השיטפון שהרס את כפרה. אחרת סיפרה על הבריחה משפלת החוף אל ההרים מפני הגל הגדול, על הבדידות, הניתוק והחרדה שחוותה כאשר תעתה בגבעות הרחוקות מהחוף וגם על העזרה במזון ובמחסה שהוגשה לה על ידי התושבים ההרריים הזרים. נימה של ייאוש נשמעה מתוך סיפורים רבים:
"איבדתי את האמון בעולם כמקום בטוח". יש שנטלו על עצמם אשמה קולקטיבית: "הטבע מעניש את האנשים על ההרס שהם גורמים". והיו שסיפרו על ההתפכחות המכאיבה לאחר השלב הראשון של ההתלכדות החברתית: "האסון קרב אותנו ויצר גילויים רבים של עזרה הדדית, אולם לאחר שהגיעו כספי התרומות מחוץ לארץ, נוצרו חשדנות ותחרותיות בין האנשים והמרקם החברתי הלך והתפורר". גישור על פני פער תרבותי
האתגר הגדול שעמד בפנינו כמנחות ישראליות היה הצורך להתחשב בדרכי התגובה המסורתיות של המשתתפים, שהביאו עמם מטען תרבותי ודתי ממקורות שונים כגון הבודהיזם, האיסלם והנצרות. רובם ככולם הודו כי בהתאם למורשת התרבותית של דרום-מזרח אסיה, לא היו להם כל אפיקי ביטוי למצוקותיהם. לדבריהם הרגישו כי נדרש מהם, גברים כנשים, לכבוש את רגשותיהם, להעמיד פנים, להימנע מהבעה של צער ובכי ובעיקר – לא לשוחח על האסון ולנסות לשוב ל"חיים כרגיל". עלתה השאלה כיצד מגשרים בין מערכת האמונות והקודים החברתיים המקומיים לבין החשיבות של שחרור וביטוי אישי, שהם מוקד הטיפול בטראומה על פי שיטתנו. כדי ליצור גשר בטוח, המכבד את המסורת ועם זה מאפשר התפתחות, גילוי וביטוי, השתמשנו בשיטה בדוקה הנקראת של ליווי והובלה
(pacing & leading) ע"פ המודל של מילטון אריקסון, (רוזן, 1996). הליווי, הנקרא גם "הצטרפות" או "חבירה", היא שיטת תקשורת מהירה למדי, המאפשרת למנחה לפגוש את המונחים בתוך מסגרת ההתייחסות שלהם, להצטרף אליהם במצוקתם, בחוויותיהם המיידיות ובראיית העולם מתוך תרבותם וניסיונם. הליווי נעשה באמצעות שימוש בשפה, בטון הדיבור ובשפת הגוף של המשתתפים ומטרתו ליצור יחסי קרבה, הבנה ואמון. בעקבות הליווי באה ההובלה, שמטרתה לשחרר את המשתתפים ממצב נפשי בו הם תקועים בעקבות הניסיון הטראומטי שלהם (ווזנר, 1993). הטכניקה של ליווי והובלה, שנערכה במפגש בין תרבויות ובשפה זרה, מחייבת תשומת לה רבה של המנחה לביטויים בלתי-מילוליים של המונחים. שיטת תקשורת זו נלמדת על ידי צוותי ההצלה והסיוע באסונות המוניים, ומשמשת אותם בהמשך ביצירת קשרי תמיכה וסיוע עם אוכלוסיות רחבות ומגוונות של נפגעי וניצולים.
הרשות לבכי
אימת הניצולים מאסון עלולה לדבוק במסייעים, ואומנם החשיפה לטראומה של הזולת העלתה במשתתפים טראומות קודמות והציפה אובדנים לא מעובדים מעברם. הדיון באובדן ואבל נעשה תוך רגישות לשוני התרבותי והחלפת מידע עם המשתתפים על גילויים וטקסים של עיבוד אבל האופייניים לתרבותם. בתת קבוצות שעסקו באומנות וביצירה, בעבודה על הגוף ובקלפים המטפוריים (קס"מ) עלו סיפורי אובדן מתקופות קודמות, אובדנים בילדות, מות הורה, פרידה מבן זוג, גירושין כואבים וקשיי קיום בחיי היומיום. תוך כדי הפעלות גוף/נפש שנגעו בעיבוד אובדן ופרידה נפרץ הסכר של ההתאפקות והמשתתפים הגיבו בצורה רגשית על "הרשות לבכי". העבודה על אבל בזוגות, בקבוצות ועם המנחות נתנה מקום לביטויי הכאב, להכלת הכאב ולהפגתו. המשתתפים גמלו לנו בחיוקים רוויי דמעות. הופתענו ונפעמנו מגילוי הבסיס האנושי המשותף לכולנו, מעבר להתניות תרבותיות ומסורתיות כל שהן.
משאבי התמודדות
לאחר הפורקן הגיע העת לחשוף את משאבי הכוח הנפשי, החוסן האישי ויכולת ההתמודדות של המשתתפים. בציר המרכזי של תוכניתנו עמדה גישת "הפסיכולוגיה החיובית", המתמקדת בזיהוי ובפיתוח של משאבי התמודדות. בהבדל מהגישה הקלינית המבוססת על אבחון הפתולוגיה, מדגישה גישה זו את החוסן האישי, שפירושו – היכולת המולדת והנרכשת של האדם לעמוד בתנאים קשים, להתמודד בהצלחה ואף לשגשג ולצמוח מתוך המצוקה.
העתקנו אל סדנאות הצונאמי את המודל הרב-ממדי לפיתוח משאבי התמודדות הנקרא "גש"ר מאח"ד", שפותח בישראל (אילון ולהד, 1991; 2000; להד ואילון,1994) ומשמש בסיס להכשרת מסייעים באסונות בארץ ובמקומות רבים ברחבי העולם(Rosenfeld, Caye, Ayalon & Lahad, 2005). המודל, הבנוי על הנחת החוסן האישי הבא לידי ביטוי בהתמודדות במצבי לחץ, מקבץ שישה “ערוצי התמודדות" מרכזיים, המרכיבים יחד את ספקטרום ההתמודדות במצבי לחץ:
ג – ערוץ הפעילות הגופנית, ש – ערוץ השכל, ההיגיון והחשיבה, ר – ערוץ הרגשות, מ"א – ערוץ מערכת אמונות וערכים, ח – הערוץ החברתי-משפחתי,ד – ערוץ הדמיון והיצירתיות.
כל אדם בוחר את ערוצי התגובה שלו ללחצים מתוך המאגר הזמין של דרכי התמודדות בהתאם לתפיסתו את סוג האיום וחומרתו. יש הנוטים להגיב באמצעות הגוף ומעדיפים לעשות משהו פעיל, יש הפועלים באופן מושכל ומחפשים מידע והבנה, אחרים מחפשים אפיק לביטוי רגשותיהם, יש המסתמכים על אמונה בכוח עליון, יש הפונים לחברה, כדי לעזור או להיעזר ויש המתמודדים בעזרת הדמיון והיצירתיות. אין דרך אחת המתאימה לכל מצב, לכל אדם ולכל גיל. ניתן לזהות צירופים שונים של ערוצי התמודדות זמינים האופייניים לפרט, למשפחה ולקהילה. כל צירוף אופייני כזה מהווה "שפת התמודדות בסיסית". הדרך היעילה לסייע בהתמודדות במצבי לחץ ומצוקה היא הצטרפות המטפל (המתערב) אל השפה הבסיסית, כדי לאפשר ביטוי וחיזוק של הדפוסים הקיימים. ניתן לפתח את השימוש בערוצים נוספים מעבר לשפה הבסיסית, ובכך להעשיר את משאבי ההתמודדות. ככל שמגוון הערוצים הזמינים רחב יותר כך תהיה ההתמודדות יעילה יותר . אנו מיישמים מודל זה בעבודה בשעת חירום בעקבות טראומה אישית או קהילתית עם משפחות, קבוצות וקהילות, בנושאים כגון חיים באי-ודאות, אובדנים, עיבוד אבל, תיעול כעס, תוקפנות ונקמנות וכדומה.
כדי לזהות את ערוצי ההתמודדות הדומיננטיים הצגנו להם את השאלה: "מה עוזר לך בשעת לחץ ומשבר?"
המשתתפים בחרו בקלפים שונים ותיארו את ערוצי ההתמודדות האופייניים להם באמצעותם. והרי מספר תשובות, המדגימות את השימוש האופייני בערוצי ההתמודדות השונים:
גוף: "השקעתי את עצמי בעבודה קשה של פינוי ההריסות וסילוק השברים. קר כך יכולתי לספוג את כל החרדה והצער שלי… את הילדים בכתתי הצלחתי להרגיע על ידי תנועה נמרצת, שבסופה הם מתעייפים, יושבים בשקט ונושמים עמוק".
שכל: "הייתי בת 32 ואם לשלשה כאשר בעלי נהרג. כלל לא הייתי מוכנה לחיים, לא ידעתי איך לנהל משפחה. הילדים השפיעו עלי לחזור ללימודים. על ידי הלימודים התחזקתי, רכשתי מקצוע ועכשיו אני מורה. אותי הצילו הלימודים והחשיבה".
רגש: "מה שעוזר לי הם הרגשות החיוביים. הייתי רוצה להביע את רגשותיי בפשטות, כמו ילד, לצחוק, לבכות…"
מערכת אמונות: "בזמן הצונאמי התפללתי במסגד. הגל הגיע בפתאומיות, הציף את כל הכביש, עקף את המסגד ולא פגע בו. בזכות התפילה קרה לי נס וניצלתי". חברה: "התנדבתי לעזור לאנשים שנפגעו. הסבל שלהם גדול יותר משלנו. הרגשתי יותר חזקה כאשר עזרתי להם". דמיון: "בעזרת הדמיון ניצלתי מטביעה. בדמיוני ראיתי חבל חזק במים ונאחזתי בו ומשכתי את עצמי למעלה – ניצלתי, למרות שלא היה שום חבל במים…."
הסדנאות הסתיימו בהכנה ובהצגה של פרויקטים קבוצתיים המיועדים ליישם את השיטות שנלמדו בסדנה בתוך הקהילה, בחינוך ובמשפחה. סיכמה את הסדנה ד"ר אמפורן סורנפרסיט, האחראית מטעם האוניברסיטה התאילנדית:"אם כל אחד מהמשתתפים ינחיל את התורה לעשרה או עשרים אנשים נוספים, יווצרו מעגלים רחבים של מבוגרים וילדים שישתמשו בכלים אלה להעשרת כישורי התושייה וההתמודדות שלהם".
מקורותאילון, ע. ולהד, מ. (1990). חיים על הגבול – חיסון והתמודדות במצבי לחץ של מלחמה ושלום. חיפה: הוצאת נורד.אילון, ע. והורוביץ, מ. (1996). משבר, התמודדות ותקווה עם מצבי איום ואובדן . ערכת הפעלה חינוכית למשדר: כאבן המוטלת לבריכת מים. תל אביב : הטלוויזיה החינוכית הישראלית. אילון, ע. ולהד, מ. (2000). חיים על הגבול 2000. חיפה: הוצאת נורד.אילון, ע. ושחם, י. (2000). מי יתמוך בתומכים? Helping The Helpers – הקניית הגישה הסלוטוגנית לפסיכולוגים- עמיתים המתמודדים בטראומות של מלחמה. בתוך: א. קלינגמן, ע. רביב וב. שטיין (עורכים). ילדים במצבי חירום ולחץ, ירושלים: משרד החינוך והתרבות. עמ '484-462.ווזנר, י. (1993). מה קורה בינינו: נל"פ – ניתוב לשוני פסיכולוגי. ירושלים: משרד החינוך.להד, מ. (1993) איתור משאבי התמודדות באמצעות סיפור בשישה חלקים, מודל BASIC Ph. פסיכולוגיה בבית-הספר ובקהילה בעת רגיעה ובימי חירום. ש. לוינסון (עורכת). תל אביב: הדר. להד, מ. (2005) . מאלתור תחת טראומה לפיתוח תורה: קווים לחיסון אוכלוסיה בפני אסוןהתמודדות קהילות עם טרור-הכנה, התערבות ושיקום. בתןך: א. זומר וא. בלייך (עורכים). בריאת הנפש בצל הטרור: הנסיון הישראלי.להד, מ. ואילון, ע. (1994) על החיים ועל המוות. חיפה: הוצאת נורד.עומר, ח. ואלון, נ. (1994) . עקרון הרציפות: גישה מאוחדת לאסון ולטראומה. פסיכולוגיה ד, 1-2, עמ' 28-20.פינס, א. (1984). שחיקה. תל אביב: צ'ריקובר.רוזן, ס. (1996). קולו של מילטון אריקסון. חיפה: הוצאת נורד.
Figley, Ch. (Ed.) (1996). Compassion Fatigue. New York:Brunner/Mazel.Lazarus, A. A. (1981). The practice of multimodal therapy. New York: McGraw-Hill. Rosenfeld, L., Caye, J., Ayalon, O.& Lahad, M. (2005). When their world cameapart: Helping Families and Children Manage the Effects of Disaster. Washington DC:NASW Press.