למרות החשיבות של יחסי הגומלין במשפחה ובחברה להבנת הפגיעה, יש להביא בחשבון את התנהגותו של כל יחיד במערכת. התנהגות ההורה הפוגע היא ביטוי של חוויות חיים והתנסויות, מבנה גנטי וליקויים נפשיים. מטען זה הטביע חותמו על ההורה ועיצב את אישיותו. מכלול של דעות, התנהגויות ורגשות, מבנה נפשי מסוים, יכולת ופוטנציאל ייחודיים, מאגר זיכרונות ותפיסות, כל אלה ישפיעו בצורה מודעו ולא מודעת, נשלטת ולא נשלטת על הדרך שבה יתייחס ההורה לילדים בכלל, לילדיו שלו בפרט, ולכל אחד מהם במיוחד.
מתוך פקעת מורכבת זו של גורמים אישיים המתמזגים ומתפרדים; תלויים אהדדי ועצמאיים, נציג מספר גורמים שעלולים לגרום להתעללות בילדים. בחרנו בארבעה מקורות עיקריים, לאלימות כלפי הילד והם: עמדות, התנהגות נלמדת, מבנה אישיות וצרכים פסיכולוגיים ומצבי חיים.
מתוך הספר: "ילדות כואבת", פרק ב': גורמי פגיעה הקשורים בפרט – ההורה הפוגע / הילד הנפגע
עמדות: מיהו הילד! מהי הפגיעה?
"עמדה" היא מושג מורכב הכולל ממדים רגשיים, שכליים והתנהגותיים. עלפי הגדרתו של אלפורט. עמדה היא נטייתו של אדם להגיב על פי מכלול דעותיו ורגשותיו כלפי נושא התגובה או כלפי מצב, ללא מודעות וללא בדיקה של העובדות". במקרה שלנו "נושא התגובה" הוא הילד וה'מצב' הוא מצב ההורוּת.
עמדות כלפי ילדים. פגיעות רבות מקורן בהנחה שראוי להכות ילדים! יש המייחסים לילד תכונות או כוונות זדוניות, שבגללן "הגיע לו" לקבל מכות. "לעתים קרובות אנו שומעים הורה פוגע, המצדיק את מעשהו בכך שהילד הוא "רע". לדוגמה, הוכחה לרשעותו של הפעוט שהוא עושה את צרכיו במקום ובזמן שאינם נוחים להורה. לעתים מואשמים ילדים שנולדו מחוץ לנישואין בכך שהם נושאים בתוכם כוחות אפלים. אח תאום, שנותר בחיים עלול להיאשם בכך ש"הרג" את אחיו בשעת הלידה. בכל המקרים האלה מוטל על הילד עונש בשל מעשיו או בשל תכונותיו – עונש גופני או רגשי. עמדה שלילית מלכתחילה כלפי ילד שנולד מחוץ לנישואין או כלפי תאום ש'הרג' את אחיו, מקורה באמונות טפלות הנעוצות במסורות של חברות שונות. כך יש שמתפתחת דחייה כלפי ילד המזכיר בתכונותיו או במראהו אדם המעורר בהורה דימוי שלילי, "הוא כל-כך דומה לסבתו" אומר אב, "והיא הרי ידועה כמרשעת". ברור מכאן שרכש את תכונותיה השליליות. במקרה זה מתעוררים כלפי הילד רגשות, המכוונים כלפי החמות. גם מינו של הילד, עשוי לקבוע כלפיו עמדה מראש. "בנות ניתן להזניח בעוד בנים יש לטפח, שהרי הם יישאו את שמי", יטען האחד, בעוד זולתו יציג את העמדה המנוגדת: "על בנוות יש לשמור, ומהבנים צריך לדרוש". כל אחת מהעמדות תוביל בהכרת לתגובות ההולמות אותה.
ילדים חריגים – פגים, נכים, או ילדים קשי חינוך – עלולים להיות מוזנחים כי, לדעת ההורה, "לא כדאי להשקיע בילד חריג". ילד מפגר היה קורבן להתעללות קבועה מצד בני משפחתו מכיוון שלפי דעתם, "אין הוא מסוגל להרגיש דבר ומכיוון שממילא לעולם לא ייצא ממנו בן אדם"; לכן לא ראו ההורים צורך להאכילו ולהלבישו, ובוודאי שלא לדבר אתו.
דפוסים תרבותיים. בדומה לתחומי חיים אחרים, גם מנהגי גידול ילדים נעוצים בדפוסי תרבות. לכן יש דמיון כללי בין דרכים לגידול ילדים במשפחות שונות באותה חברה, והבדלים בין הדפוסים האופייניים לגידול ילדים בחברות שונות. בחברות מסוימות עמדת ההורים כלפי הילדים היא מתירנית ומתחשבת, ואילו בחברות אחרות מותר, ולעתים אף מומלץ, להפעיל אלימות גופנית כלפי הילד. יש הורים המאמינים באמת ובתמים שהם משרתים את טובת הילד בהווה או בעתיד כשהם מכים אותו. קשירת ילדה בת 13 למיטה כדי שלא תשרך דרכיה, הנחשבת כהתנהגות אבהית הולמת ואחראית במערכת חברתית אחת, תזעזע אב במערכת חברתית שונה, שבה יעדיף האב לשוחח עם בתו או להטיף לה מוסר. מכות נאמנות ייחשבו כאמצעי חינוכי יעיל ולגיטימי במשפחה מתרבות אחת, אך ייראו כמעשה ברברי בעיני אב בן תרבות אחרת, שיעדיף לנעול את בנו בשירותים או למנוע ממנו ארוחת ערב. בעיני העומד מן הצד, שתי האלטרנטיבות עשויות להיחשב כפגיעה, אך לא כך בעיני מבצעיהן.
לעתים בא הדפוס התרבותי לידי ביטוי בהתנהגות טכסית. דפוסי התנהגות רבים אינם אלא טכסים הממלאים פונקציה חברתית, או פעולות המשמשות כסגולה נגד פגעים. במשך מאות שנים האמינו שטכסים יכולים להשפיע על המציאות. מעשים אלימים כלפי ילד, ב"אלפשאט" או ה"מכווה" המקובלים על יוצאי תימן לגירוש הפחד", כוויית הרקות – להרחקת הג'ין (השָד) אצל יוצאי אפריקה, כוויות מקבילות בגב ובבטן להפסקת שלשולים אצל הילד הערבי, או כריתת הדגדגן בארצות שונות בצפון אפריקה, חנם פגיעות גופניות אלימות, המיוסדות על אמונה בערכן הרפואי.
דוגמה נוספת להשפעתן של עמדות חברתיות על התנהגות אלימה היא השימוש באלימות כבעמדת מיקוח: אדם החי בחברה ומעורה במוסדותיה ובכללי התנהגותה הנורמטיביים יכול לנווט את דרכו תוך שימוש באלימות כדי להשיג מטרה. לפיכך, האלימות היא משאב, ועשויה אף להיות משאב יעיל ועתיר כוח, כאשר הפרט מכיר את החברה או הציבור שעליהם הוא רוצה להשפיע, ויכול להעריך את התגובה הצפויה. הורה יכול לאיים שישליך את בנו התינוק מבניין רב קומות, אם לא יקבל דירה. הוא יכול לשתף את ילדיו בשביתת שבת מול מוסד ציבורי או להציג את בנו העירום למחצה לקיבוץ נדבות. אדם זה צופה מראש שהחברה, הרגישה לרווחת ילדים, תעשה כל שביכולתה כדי להפסיק מעשים אלימים אלה כלפי הילד, ובכך ישיג את מטרותיו.
התנהגות נלמדת: לא תמיד ראויה הדוגמה לחיקוי
רבות נכתב ונאמר על מורכבותו של תפקיד ההורה, אך ספק אם יש לכל ההורים הכישורים המתאימים למלא תפקיד זה. כמעט בכל החברות עומדת ההכשרה הפורמלית לתפקידי הורות ביחס הפוך לגודל התפקיד ולאתריות הכרוכה בו. את עיקר הכשרתם מקבלים ההורים באופן פסיבי – הם רואים כיצד אחרים עושים זאת. אך לא תמיד ראויה הדוגמה לחיקוי, לא תמיד תופס הלומד את הנקודות העקרוניות והחשובות של הטיפול בילד, ולא תמיד מתאימים הדפוסים שנלמדו לצורכי הילד המסוים. התוצאה עלולה להיות פגיעה שמקורה בבורות ובהיעדר דוגמאות הולמות לחיקוי. נשים רבות נדהמות לגלות שאין הן יודעות את מלאכת ההנקה, הנראית כה טבעית. יש שהכאב המתלווה לפעולת זו, העצבנות וחוסר המנוחה, גורמים לתינוק לכלות כוחו במציצת סרק. האם מתוסכלת וההנקה הופכת לסיוט. מצב זה עלול לפתח מערכת יחסים הרסנית, רק בגלל היעדר ידע בסיסי. הקנִיה מוקדמת של הרגלי ניקיון, הנעשית בצורה אכזרית, מהווה דוגמה לפגיעה הנובעת מחוסר ידע. אם בת 18 גרמה לכוויות באבר המין של בנה בן השנה וחצי, משום שעשה צרכיו במכנסיים. לדבריה, "כל המשפחה אומרת שהוא מפגר, מפני שאינו נקי". הכוויות, שחיו אמורות לתקן את המצב, נעשו בעצתה הבדוקה של אמה.
צרכים פסיכולוגיים: פתרון אלים ללחצים נפשיים
מקובל לתלות פגיעה בילדים במצב רגשי ובמאפיינים פסיכולוגיים של ההורים. הפגיעה עונה על קושי נפשי ופוטרת אותם מהתמודדות עם קשיים אישיים ובין אישיים. חניתה צימרין מתארת מצבים שבהם קיבלו צורכיהם הרגשיים של ההורים צורה מסולפת.
היפוך תפקידים – הילד כמספק את צורכי ההורה. רבים מההורים המכים הנם בעלי אישיות ילדָיֶת ובלתי בשלה. יכולתם של הורים אלה לקיים יחסים בין אישיים תקינים היא לקויה, קשה להם לדחות סיפוקים, ויכולתם לבדוק את המציאות ירודה. להורים-ילדיים אלו, יש צורך מוגבר בתשומת-לב ובאהבה. כילד -הם מעמידים עצמם במרכז העולם ותובעים זכות קדימה בסיפוק מאווייהם: "כולם חושבים על הילדה, למה אף אחד לא חושב עלי", "רציתי בנות ולא בנים, מפני שהן יודעות לאהוב"; "צריך הרבה ילדים כדי שיוכלו לעזור לי". ההורה מצפה שהילד יספק את צורכי התלות שלו, ומתעלם מצרכיו של הילד. משאין הילד נענה, הוא נענש. האב הנוסע לחופשה ונועל את תינוקו בבית ללא השגחה, האם הפוצעת את גוף התינוקת משום שאינה נקייה, הורים אלה מענישים את התינוק על האכזבה שנגרמה להם.
הילד כאיום על הדימוי הרצוי. לעתים מרוכז ההורה אך ורק בדימוי שלו כהורה בתהליך הנתינה, במקום ביחסי הגומלין עם הילד. לפיכך אנו עדים לפגיעות רבות הקשורות בהזנה, כאשר הילד יורק ופול מזון שהאם טרחה שעות רבות בהכנתו. האם המתרכזת בצורכי הילד, תבדוק אם האוכל טעים או אם הילד רעב, ואילו זו המרוכזת בתדמיתה כאם תפרש את היריקה בביקורת, כדחיית המתת וכדחייתה כאם. "הילד לא אכל לי כל היום" – פירוש כזה מזמין פגיעה. ילד נכה מטיל אף הוא צל כבד על הדימוי ההורי, כי לידתו מטילה בספק את יכולתם של ההורים ליצור תינוק מושלם. מספר הילדים הנכים שנדחים, מוזנחים או מוכים; גבוה במיוחד אצל אותם הורים הרואים את הילד כביטוי וכסמל להתגשמות תפקידם ולא כאדם בזכות עצמו.
הילד כבעל תפקיד בחיי ההורה. לעתים נועד לילד תפקיד מיוחד בחיי ההורה, והילד הופך להיות מכשיר לסיפוק צורך מסוים. יש שהילד בא לעולם כדי למלא מקומו של אדם שנפטר ולהציב לו יד/זיכרון. במקרה כזה מצפים מהילד שיחיה חיים לא שלו; ויש שהילד הוא אמצעי למימושו העצמי של ההורה: "אתן לו כל מה שאני לא קיבלתי". "הוא יהיה כל מה שאני לא הצלחתי להיות". אך כאשר הילד אינו רוצה או אינו מסוגל לשאת בתפקיד זה, עלול הוא להיפגע בידי הורה, שאינו מבחין בילד כבישות נפרדת ממנו. המסר נקרא כך: "אם הילד הוא שלוחה שלי, הרי כישלונו הוא כישלון נוסף שלי"; ובגלוי: "כל כך הרבה הקרבתי עבורו והוא אינו מעריך זאת". הרגשת הכישלון והתיסכול גוררת תוקפנות.
השלכה: כאשר הורים משתמשים בילד כבשלוחה שלהם, הם נוטים "להדביק" לילד את חסרונותיהם ולהעניש אותו כדי להיפטר מן התכונות השליליות הללו. אב פסיבי וחלש, הרואה את בתו בת השנתיים מצייתת לאמה, מכה אותה נמרצות "כדי ללמד אותה לא לוותר". אט, הטובלת מבעיות בתפקוד מיני, תנסה להשפיל את בתה ולפגוע בה על שאינה זוכה למחזרים.
התקה: אפשר שילד קטן וחסר אונים ייעשה מושא לתוקפנות, המכוונת לדמות אחרת. השנאה לבעל, המסוכנת והאסורה, תמצא פורקן במקורה ביחס אל הילד, לעתים משום שהוא דומה לבעל, ולעתים פשוט מפני שהוא זמין.
הילד כממלא תפקיד בחיי הנישואין. הסוציולוגים של המשפחה רואים בהולדה תפקיד מרכזי. על פי הסדר "הנכון" של הדברים, נוצרת המשפחה למען הילד. אולם יש אשר סדר זה משתבש, וכך מוצאים ילדים ש"נוצרים" למען המשפחה: היריון כאמצעי לכפיית נישואין או ההחלטה ללדת ילד כדי למנוע גירושין, הן רק שתי דוגמאות לכך. לאחר זמן יתברר, ש"התרופה" לא התאימה! במקרים רבים אפשר לראות פגיעה בילד שלא עמד בציפיות: הוא הובא לעולם כדי שיביא מזור, אך משלא עשה זאת, אין עוד חפץ בו. "לא רק שהוא לא החזיר לי את בעלי", אמרה אם שפגעה בתינוקה, "עכשיו אני גם תקועה עם תינוק". יש ילדים המשמשים "שעיר לעזאזל", ותפקידם לנקז מתח המאיים על שלמות המשפחה ועל זהותה. כאשר מופיעים ניגודים שעלולים לערער את יציבותה ואפילו לפרקה, עשוי המשפחה להתלכד סביב הטיפול המשותף, או הדחייה המשותפת, של אחד מחבריה, הנושא חותם של "הרע", "החולה" או "הבעיתי". בן משפחה זה נבחר, כביכול, כדי לשאת על כתפיו את נטל בעיותיהם של האחרים. לרוב מוטל תפקיד זה על ילד, שבן הוא חלש וחסר אונים, ונידויו אינו מסכן באופן ישיר את קשרי הנישואין ". לעתים ממלא הילד את תפקיד ה"שעיר לעזאזל" מתוך בחירה, כשהוא נוטל על עצמו להציל את המשפחה. "הילד חש את סערת הקונפליקטים המשפחתיים המוסווים, המאיימים על שלמות המשפחה, מתגייס להסיט כלפיו את התוקפנות ולהפוך עצמו למטרה, וכך להציל את שלמות הקשר בין ההורים". את הסיבה לנטייתם של ילדים לקבל על עצמם תפקיד זה, הכרוך בכאב ובהשפלה, אפשר לתלות בכך שיש בו גם תגמולים רבים: בידי הקורבן הכוה להחזיק או לפרק את המשפחה, הוא מקבל תשומת-לב רבה ואחריות. לכן, למרות היותו ילד מוכה, הוא עצמו עלול להכשיל באופן עקבי כל ניסיון לחלצו ממעמד זה.
גורמים פסיכיאטריים. חוקרים רבים הפריכו את האגדה שמופרעותם של ההורים מהווה גורם סיבתי בלעדי לפגיעה". רק כ-10% מההורים הפוגעים בילדיהם ניתנים לאבחון קליני פסיכיאטרי, ואף אלה מפוזרים על פני קשת רחבה של אבחנות. אחד המאפיינים המשותפים למחלות פסיכיאטריות רבות, הוא הקושי ביחסים עם הזולת. במצבים פתולוגיים רבים מתגלה אצל החולה קוצר יכולות לתפוס את הזולת, לרבות את ילדו שלו, בצורה מציאותית. כך, למשל, האם הסכיזופרנית מתכנסת לתוך עצמה במצבה הסוער ומפסיקה לתפקד. היא עלולה להפקיר את תינוקה בלי מזון ובלי להחליף את חיתוליו במשך תקופה ארוכה. יש שהעיוות הנפשי מתבטא בחזיות, הגוררות פגיעה גופנית. אם סכיזופרנית, שבנה בן ה-6 הוצא מחזקתה בתוקף צו בית-המשפט, הסבירה לשופט, שבצאתה באחד הלילות מביתה ראתה בשמים הבזק המבשר לה שהיא אם האלוהים. כדי להגשים בשורה זאת, עליה להרוג את בנה, שכן רק כך יתפשט מגשמיותו כיאה לאל. במקרה זה המחלה היא הגורם הדומיננטי לפגיעה.
פיגור. מספר ההורים המפגרים הפוגעים בילדיהם גבוה ביותר. מחקר שנערך בישראל מורה שכמחצית מן ההורים הסובלים מפיגור פוגעים בילדיהם. בשיחות עם הורים מפגרים ובמעקב אחר הגורמים שהביאו לפגיעה מתגלה, שהפגיעות התרחשו כתוצאה מסף תיסכול נמוך, חוסר יכולת לשלוט על דחפים וחוסר יכולת להעריך את תוצאות המעשים. אם מפגרת, שבתה התינוקת בכתה במשך לילה שלם, הניחה כר על ראשה. כל שרצתה הוא להפסיק את בכיה של התינוקת. היא לא היתה מסוגלת לצפות מראש את מותה בחניקה.
מצבי חיים: אובדן שליטה
קיימים מצבים שבהם הפגיעה בילדים נגרמת כתוצאה מתיסכול ולחץ חיצוני, הגוררים איבוד שליטה. נוכל לציין שני סוגים של מצבי לחץ: אלה הנובעים ממצב סוציו-אקונומי קשה כמו הגירה, אבטלה או פיטורים ואלה הנובעים ממשברים במערכת המשפחתית, כולל משברים התפתחותיים, כמו היריון, לידה, התבגרות או גירושין. הדיון על גורמים אלה יורחב בפרקים הבאים.
נביא כאן לדוגמה מצב אופייני של איבוד שליטה עקב התמכרות לסמים ולאלכוהול. חוקרי המשפחה חלוקים באשר לקשר שבין שימוש בסמים ובאלכוהול לבין פגיעה בילדים. יש הטוענים ששיעור המכורים גבוה ביותר בקרב המכים ואחת החוקרות אף דיווחה על מדגם של 300 הורים פוגעים ש-186 מהם היו שתיינים כרוניים. חוקרים אחרים לא מצאו שיעור כה גבוה, אך אין הם דוחים את ההנחה שהורה הנתון תחת השפעת אלכוהול או סמים עלול לפגוע בילדו. רבים הם ההורים המכורים, הפוגעים בילדיהם בשל חוסר שליטה זמני ותוקפנות שהנם תולדה חולפת של השכרות או של ה"טריפ".
אם מסוממת, שהגיעה לביתה בשעות הלילה, מעכה את תינוקה מתחת למזרן כאשר הכינה את יצועה. בבוקר הופתעה כשמצאה אותו מת. לא היה זה מעשה תקיפה מכוון כלפי הילד, אלא תוצאה של השפעת הסמים. החבטה שמנחית אב שיכור על ילדו אינה נובעת בהכרח מתקלות ביחסי הורה-ילד, אלא מן העובדה שהילד נמצא בהישג יד באותו רגע שבו מאבד האב שליטה על עצמו. מעריכים כי הנזק שגורמת האם השתיינית גדול אף מזה של האב השתיין, משום שהאם שותה לרוב בבית, בנוכחות הילדים, ואין להם מגן מפניה. הנזק מפגיעתו של הורה שיכור או מסומם הוא כפול, שכן לכאב ולהשפלה נוסף הקושי להבין את חוסר העקביות של ההורה ולֶצפות את תגובותיו. הורה, שעשוי להיות נעים, נוח ומובן בפיכחונו, הופך בשכרותו לדמות אלימה ומרושעת. מבוכה זו, בכל הקשור לאדם שאמור לשמש דמות להזדהות, עלולה לערער את אחיזתו של הילד במציאות.
הצגנו מספר רב של הסברים חלופיים להתנהגות פוגעת ומיקדנו אותם בגורמי המערכת המשפחתית ובגורמים תוך אישיותיים. סיווג זה אינו מוציא מכלל אפשרות סיווגים אחרים המקובלים בעולם המחקר, כמו למשל החלוקה לגורמים ראשוניים לעומת גורמים מזרזים או הדגשת יחסי גומלין לעומת הדגשת תפקידו של היחיד. בדיקה קלינית של מקרים תגלה שתיאורי מקרה שונים, הבאים להדגים גורם אחד, עשויים להדגים גם גורם אחר. תופעה זו מדגישה את העובדה שבתהליך המורכב של ההורות יכול כל גודם להכיל פוטנציאל סיכון וסביר להניח שבמציאות משתתף יותר מגורם אחד ביצירת מקדם של סיכון גבוה לפגיעה בילדים.
השפעת הפגיעה על ילדים
עד כה התייחסנו אל השפעתה של המערכת המשפחתית והשפעת גורמים שבתוך הפרט על האלימות כלפי ילדים. הפרק הנוכחי מוקדש לילד – לקורבן. מעקב אחרי ילדים מוכים מראה שבהגיעם לגיל בית- הספר סובלים ורובם ככולם מבעיות רגשיות ומתגלות סטיות בהתנהגותם החברתית". השאלה היא אם הסטייה של הילד היא הגורם לפגיעה או תוצאתה, או שתיהן גם יחד.
ביטויים התנהגותיים
ילדים מוכים ניכרים בשלושה דפוסי התנהגות אופייניים:
א. סתגלנות – ניסיון לשאת חן. לשם התפתחותו התקינה צריך הילד להתנסות. במגוון רחב של התנהגויות, מקובלות ובלתי מקובלות, חיוביות ושליליות, וכן לקבל את תמיכת ההורים. ילדים זקוקים לאישור ההורה כדי לבטא צער וכעס, בלי חשש מביקורת ומעונש. אולם מילדים מוכים נשללת הזדמנות זו, יש ילדים הזוכים לתמיכה הורית "על תנאי" – כל עוד התנהגותם תואמת את ציפיות ההורה; כאשר מתנהג הילד לפי התפריט ההולם "ילד טוב" – הוא בטוח מפגיעה. כדי להימנע מפגיעה, מצמצם הילד את פעילותו הספונטנית ובודק בכל פעם מחדש את הגבולות הצרים של ההתנהגות המותרת, כשהוא לומד לזהות את צרכיו של ההורה ולהיענות להט. התנהגותם של ילדים אלה מאופיינת על ידי ניסיון חוזר ונשנה לפייס את ההורה, שכן כל סטייה מכללי ההתנהגות הנוקשים, פירושה – מכות. העמידה על המשמר מאפיינת ילדים שהתנהגות הוריהם אינה עקבית, ומעשי הילד, הזוכים לעתים לתגובות חיוביות עלולים לגרור עונשים חמורים בעת אחרת. התגובות השרירותיות שוללות מן הילד אפילו את הסיכוי לנסות להתאים את עצמו לדרישות ההורים, כי אין הוא יכול לנחש מנין תבוא הרעה. כאשר יוצאים ילדים אלה אל מסגרות שמחוץ לבית, נמשך דפוס זה של פייסנות וביטול עצמי. הילד עלול להיעשות צלו הנכנע של המורה או משרתם של חבריו. לעולם יישאר בתפקיד של נושא כלים. נתבונן בו במגרש המשחקים: הוא יגלגל את ההבל שאחרים קופצים עליו, יחזיר את הכדורים ש'ברחו' במשחק המחניים. כאשר תתחלק הכיתה לזוגות לצורך משחק – הוא יישאר בלי בן זוג. כדי להשתלב בחברה, יקבל עליו תפקידים נחותים. ילדים אלה למדו להתנהג בצורה שתאפשר להם לזכות בחיבה ובתשומת לב, המותנות ב"התנהגות טובה". הפייסנות היא דרך ההתמודדות היחידה המוכרת להם.
ב. ויתור – השלמה והסתגרות. במקרים רבים כל שיוכל הילד לשאוף אליו הוא מניעת הפגיעה. מאחר שניסיונו לימד אותו שכל מגע עם ההורים כרוך בגערות, השפלה או כאב, משתדל הילד להימנע ממגע בכל האפשר – הוא מתכנס בתוך עצמו, מתבודד ונעשה שקט ופסיבי. הוא עשוי לשבת במסתור במשך שעות בלי תנועה; אולי כך יעבור בשלום יום נוסף. גם בחדר הקבלה של שירותי הבריאות והרווחה נראים ילדים היושבים בלי נוע, כאשר משוחח ההורה עם הרופא או עם העובד הסוציאלי. הם עוברים לידיים זרות ללא מחאה ומקבלים טיפולים מכאיבים בלי להוציא הגה. להתנגדות פסיבית וצייתנית זו מתלווה תכונה פטליסטית: "אני כמו שק של אִגרוף", אומר ילד מוכה, "כל מי שרוצה – יכול להרביץ".
גם כאשר הם גדלים ויכולים לבקש עזרה מבחוץ, הס נמנעים מלעשות זאת. פסיביות זו מאפיינת גם את התנהגותם בבית הספר, בו הם שקטים ונחבאים אל הכלים. אין מרגישים בקיומם, ולעתים קרובות אין מזהים אותם כילדים במצוקה. בחצר בית הספר הם אינם מעורבים במשחקים, אין להם חברה ותכופות יהפכו אותם האתרים ל"שעיר לעזאזל", מטרה לצחוק ולמעשי ליצנות.
ג. לחימה – תובענוּת ומאבק. עד כה תיארנו ילדים שנחרו לוותר על האהבה כדי שלא להסתכן בדחייה ובפגיעה. לעתים מתפתח דגם הפוך של התנהגות – ילדים הבאים בתביעות רגשיות אל ההורים למרות הסכנה הכרוכה בכך. לעתים נראה כאילו הם מתגרים בהורים ו'מזמינים' את הפגיעה. "מכות", אמרה ילדה מוכה בת ארבע וחצי, "לא אכפת לי. מה שאכפת לי שהם נועלים אותי באמבטיה ושוכחים שאני שם". לגביה היו המכות צורה של התייחסות, העדיפה מהתעלמות מוחלטת. בבית הספר מעוללים ילדים אלה צרות צרורות, ידו בכול ויד כול בם. הם מסולקים מהכיתה ובכך מאשרים לעצמם את חוויית הדחייה. מחוץ לכיתה הם מוסיפים להטריד את המורה והתלמידים. עד מהרה תדבק בהם התווית של "ילדים מופרעים". מכיוון שהם זקוקים לתשומת לב, מעשיהם הטורדניים הם הדרך היחידה לזכות בה. בעוד שדפוסי ההתנהגות הסבילה של ה'מוותרים' מכתיבים להם "לא להיראות כדי לא לספוג מכות", מוביל דפוס ההתנהגות של ה"נלחמים" למעגל סגור של התנהגויות שליליות ותגובות מענישות.
ביטויים רגשיים
בהיכרות קרובה עם ילדים מוכים אפשר לזהות ארבעה דפוסים שלתגובות רגשיות.
א. תוקפנות. כל אחת מהתגובות שתיארנו – המסתגלת, המוותרת והנלחמת – מביאה לכלל ביטוי מידה שונה של תוקפנות. בעוד שאצל ה"נלחמים" התוקפנות גלויה, הרי שאצל ה"מסתגלים" וה"מוותרים" אין היא מורגשת. אולם חשוב לזכור כי היעדר ביטויים גלויים של תוקפנות אינו מעיד בהכרח על היעדר רגשות תוקפניים. התוקפנות היא צורך קיומי, המתעורר כל אימת שאנו נפגעים או נדרשים להגן על עצמנו. אין זה טבעי לשאת פגיעה או תיסכול מתמשך בלי לחוש רגשי כעס תוקפניים. אולם ביטוי הכעס אצל ילדים מוכים נחסם. מחסום אחד הוא הפחד מעונש: הילד המוכה חסר אונים, הוא יודע כי כל ביטוי של התנגדות מצדו יגרור אלימות נוספת כלפיו. ידיעת התוצאות קוטעת את הרצף שבין רגש תוקפני להתנהגות תוקפנית, מאחר שהילד למד מניסיונו להכניע את רגשותיו, כדי להימנע מהחרפת הסבל. מחסום אחר קשור לדרך בה תופס ומפרש הילד המוכה את מצבו. משחר ילדותו הוא לומד להבחין בין "ילד טוב" ל"ילד רע". הילד הטוב הוא צייתן, מנומס, נקי – בעוד שהילד הרע הוא חצוף, מתפרע, מרביץ. הילד מקבל על עצמו את האיסור ההורי להרגיש הרגשות 'רעות' ולומד להעלים אותן לא רק מהוריו אלא אף מעצמו. אולם הרגשות המודחקים עתידים להתפרץ בדרך כלשהי. לעתים קרובות מתגלה הילד הצייתן כאלים כלפי ילדים קטנים ממנו או כלפי רכוש בית הספר, משום שהוא מתיק את כעסו אל מטרות מסוכנות פחות. יש ילדים מוכים המתעללים בחיות. זהירות רבה הפגין ילד בן שמונה, שנהג להרוג את העכברים הלבנים שגידלו חבריו במיתה. הוא חנק בסתר את החיות הקטנות, חסרות הישע כמוהו, והכחיש את הדבר בכל תוקף. לעתים מתגלה התוקפנות רק בתהליך האבחון הפסיכולוגי, במבחני השלכה, בציור או במשחק. פציעה, דקירה והתזת ראשים של בובות חושפות טפח מרגשותיו העצורים של הילד החבול. בשעת משחק טיפולי השליך ילד בן ארבע את 'אימו' לברכה מלאה חיות טורפות והסביר כי אין כל דרך להציל אותה. הוא בחר להשאיר אותה שם עד לשעת הטיפול הבאה. ילד אתר ביטא את רגשותיו במערבולת של צבעים עזים, והסימנים שעל השולחן העידו על עצמת הכוח שהופעל בזמן הציור. את עצמו חרט בחפץ חד כדמות קטנטנה לכודה במערבולת של הצבעים הסוערים. מן הראוי לציין, שציור זה היה הביטוי הראשון של הילד בטיפול, לאחר תקופה ארוכה של ניסיונות לקשור קשר חיובי ותומך בינו לבין המטפלת.
רצף הביטויים התוקפניים משתרע מהתנהגות תוקפנית ישירה כלפי הגורם המכעיס, דרך התנהגות עקיפה המפנה את הכעס אל מושאים חלשים כמו ילדים קטנים או חיות, ועד לתוקפנות מוסווית המתגלה בביטוי סמלי בלבד. בקצה האחר של הרצף נמצא הדחקה גמורה והיעדר מוחלט של ביטוי כלשהו.
ב. עצב ואטימות רגשית. מחקרים רבים מאשרים כי ילדים מוכים הם עצובים, נעדרי חיוניות, ספונטניות ושמחת חיים. לעתים קרובות דומה שילדים אלה אטומים רגשית, שהם נמצאים 'מעבר לרגשי, עד כי אפילו העצב כבר התקהה אצלם. לקהות הרגשית האופיינית לקורבנות יש היבטים שונים. מקורם של כל ביטויי הרגש, החיוביים והשליליים באחד, מצוי בדחפים היצריים. הדחקה של הדחפים והדאגה לעצור כל ביטוי כרוכות בהשקעת אנרגיה ובבקרה מתמדת. כל סדק, הנוצר במאגר נעול זה של דחפים, מאיים בהתפרצות בלתי מרוסנת עד כדי אובדן שליטה. ספק אם הילד, הנתון לאיום ממשי רב כל כך מבחוץ ולחצים רגשיים מבפנים, יבול להרשות לעצמו להתיר רסן וליטול סיכון של איבוד שליטה. ביטויי רגש חיוביים מסוכנים לא פחות מן השליליים, שכן גם הם מחייבים "פריצת ההסגר" על הדחפים. אדם "מאבד את הראש" או "שוכח את עצמו" לא רק בשעת כעס, אלא גם כשהוא משתולל במסיבה או פורץ בצחוק רם. אולם ביטוי רגשי עלול לסכן את הילד לא רק מנקודת מבט פסיכולוגית, אלא גם באופן ממשי ביותר, שכן ילד, שבחר להגן על עצמו על ידי טשטוש וביטול עצמי, לא יסתכן בהריסת מערכת-הגנות זו על ידי מבעים רגשיים שיפנו אליו תשומת-לב. ילדים רבים, המזדהים עם הגדרת הרוע של הוריהם, שותפים כנראה לתחושתה של ילדה בת תשע שאמרה: "לא מגיע לו ליהנות מפני שאני טיפשה ורעה".
הקושי בחסימת רגשות הוא קושי דו-כיווני; ילדים אלה לא זו בלבד שאינם יכולים להביע רגש, אלא גם אינם יכולים לקבלו". דרוש זמן רב וסבלנות רבה כדי להסיר את מסכי האטימות הללו, המנתקים את הילד מהחברה האנושית.
ג. פגיעה באמון הבסיסי – ליקוי ביצירת קשרים חברתיים. אמון בסיסי נוצר בראשית החיים מתוך התנסות במגע עם הזולת כמקור של ביטחון וסיפוק של צרכים. לילד המוכה אין הזדמנות לפתח אמון כזה, כי הזולת הוכית את עצמו כבלתי אמין; הוא דורש בלי להעניק, ונוסף לבך פוגע ומאכזב. מכיוון שמגע עם הזולת מסתיים לעתים בהרגשה רעה ובכאב, מתפתחת בילד גישה של חשד וספק, העלולה ללוות אותר במשך כל ימי חייו". הילדים המוכים נותרים בבדידות, מתוך הימנעות מקשרים חברתיים, הן עם מבוגרים והן עם בני גילם. ניסיונותיהם ליצור קשרים חברתיים, נותרים שטחיים, חשדניים ומגושמים. ילדים אלה רגישים מאוד לסימן הקל ביותר של דחייה". כל אירוע המעיב על היחסים עלול להתפרש כאישור לתמונת עולם שלילית, עולם שבו "אי-אפשר לסמוך על איש". היכולת לתת אמון באדם, לפתח יחסים חברתיים תקינים וקשרים משמעותיים יעיב על חיי ילדים אלה וכשיגיעו לבגרות עלול להיפתח מעגל פגיעה נוסף – פגיעה בילדיהם שלהם.
ד. דימוי עצמי נמוך. גם בשאלת הדימוי העצמי משקף המחקר מציאות עגומה". הילדים המוכים משוכנעים שהם "רעים וטיפשים", שאם לא כן – כיצד "מגיע" להם כל הסבל הזה? ההוכחות שלהם לקוחות מניסיונם וממטרים הוריים גלויים וסמויים. משאלות תוקפניות כלפי ההורה, שאותו חייב הילד לאהוב, מגבירות את הרגשת הרוע הפנימי. "אסור לרצות שאמא תמות", אמרה גערה בת 14, "ואני רציתי בזה כל-כך חזק". כשגילתה או המשאלה הסודית האיומה לחברתה, נרתעה ממנה. התוצאה היא שהילדים אינם מאמינים בערכם ואף לא ביכולתם. "אני שייך למעמד הנחות", הגדיר את עצמו ילד בן 12. "כשאלוהים לא מצליח במשהו, הוא נותן אותו לי".
ביטויים שכליים
כמו בתחומים אנושיים אחרים, מחייבת ההתפתחות השכלית את ניצולה ומימושה של היכולת הגלומה בפרט. ספק אט יכולת זו תבוא לידי ביטוי אם לא ייעשה דבר לעידודה. בשנים הראשונות נוטה הילד להאמין בכוחה של המחשבה להפוך למציאות. נוסף לכך הוא מאמין כל אמו, שהיא הדמות המרכזית והכול-יכולה בחייו, מסוגלת לקרוא את מחשבותיו. הוא מקבל אישור לתפיסת עולם זו בחיי יום-יום: כיצד גילתה אמא שהוא שבר את הכוס, למרות שטרח להסתיר את השברים? על סמך ניסיונות מעין אלה הילד מייחס להוריו כוחות על-טבעיים. מכאן מובן החשש שהוריו יקראו את מחשבות הנקם שבלבו. יתר על- כן, הוא אף עלול להביא על אמו מוות של ממש, על-פי "חוק התגשמות המחשבות" שהוא מאמין בו. לכן אסור לו אף לחשוב "הלוואי שתמות", כי אז יהיה בחזקת רוצח והעונש לא יאחר לבוא. אולם מכיוון שהמחשבות 'באות מאליהן', יעשה הילד מאמצים מיוחדים להדחיקן מתודעתו. עם הפסקת "המחשבות האסורות" ייעלמו גם המחשבות האחרות ועמן תיעלם היזמה, היצירתיות, הסקרנות וכל יתר המרכיבים שהם תנאי חיוני להתפתחות האינטלקטואלית. אם נוסיף על-כך את הצמצום של גירויים אינטלקטואליים עקב דלות היחסים עם הזולת ואת העובדה שדימוי עצמי נמוך וגישה פטליסטית מסכלים אף הם כל ניסיון. ללמוד, ליצור ולהתפתח, הרי שהגבלת ההתפתחות השכלית במעט בלתי נמנעת. ואכן, הישגיהם הלימודיים של ילדים מוכים, לעתים קרובות הם דלים ביותר, ורבים אף נחשדים בפיגור שכלי. לרבים מה יש היסטוריה של הזנחה; מעולם לא לימדו אותם הוריהם לספור עד עשר או לזהות צבעים בשמותיהם, לא שיחקו עמם משחקים מגרי חשיבה ולא הרבו להשמיע להם סיפורים. חסך מוקדם זה גורר כישלונות במשימות הלימוד בבית הספר. ברוב המקרים זהו פיגור משני, שאינו תוצאה של יכולת אינטלקטואלית לקויה, אלא תוצר לוואי בלתתי נמנע של הפגיעה וההזנחה.
סיכום
בפרק זה ניסינו להאיר את הקשיים הצפויים בהתפתחותו של הילד המוכה בתחומים השונים. למותר לציין שהפרדת התחומים, שנעשתה לצורך הבהרה, אינה קיימת במציאות. האדם הוא מכלול מורכב, על תפקודיו ההתנהגותיים, הרגשיים, השכליים והחברתיים. הפונקציות השונות מתפתחות בצורה מקבילה, וכל תחום מושפע מן האחרים ומשפיע עליהם. היעדר אמון בסיסי עלול להביא לקושי ביצירת קשרים חברתיים, כשם שהקושי השכלי משפיע על הקשרים החברתיים או על הדימוי העצמי, וחוזר חלילה. ניתן להצביע על כמה תהליכים, הפוגמים ביכולתו של הילד המוכה להתפתח בצורה אופטימלית:
תהליכים ישירים: הפגיעה של ההורה בילד גורמת ישירות לליקוי בהתפתחות. תהליך זה פוגע במקביל בפונקציות שונות, נפרדות זו מזו. ניתן לתאר זאת בצורה גרפית:
פגיעה בילד מוביל אל: ביטויים של התנהגות תוקפנית
תהליכים מחריפים: פגיעה ישירה בתחום אחד תורמת לפגיעה בתחום אחר
פגיעה בילד מוביל אל: ביטויים של התנהגות תוקפנית
מוביל אל: דימוי עצמי נמוך
תהליכים משניים: הפגיעה בילד אינה מהווה גורם מידי וישיר, אלא גורם מזרז!
פגיעה בילד מוביל אל: ביטויים של התנהגות תוקפנית מוביל אל: קשיים. חברתיים
הביטויים הרגשיים, השכליים וההתנהגותיים הם האיתותים ששולחים הילדים, כדי שננסה לחלץ אותם ממכאובם. לפעמים אנו מבחינים באותות, אך לא מקשרים אותם עם הפגיעה, ודרושה מידה רבה של אמון וערנות כדי להבחין בין גילויים מקריים לבין סימני הפגיעה.