מעבר למילים – "קלפי סיפור מטפוריים" (קס"מ) ככלי טיפולי

פורסם בירחון פסיכואקטואליה ביום: 29.3.06

ד"ר עפרה אילון, ביבי סיסו-אילון
מכון נורד – המכון הישראלי להדרכה והנחייה בקלפים טיפוליים, קרית טבעון

קלפים טיפוליים המכונים "קלפי סיפור מטפוריים" (קס"מ) הצטרפו לאחרונה לארגז הכלים של תרפיסטים, מטפלים משפחתיים, מאמנים אישיים, מדריכים ומנחי קבוצות. לדוגמה נביא משחק בקלפים טיפוליים, המיטיב לשחרר את הביטוי החסום בנושאים רגישים וכואבים. ערכת הקלפים הנקראת "הו!" – 'המילה והתמונה', מורכבת מקלפי תמונות ומקלפי מילים, המאפשרים צירופים רבים לאין ספור. הצירוף האקראי או המכוון בין תמונה למילה יוצר גשר בין הרגש והביטוי המילולי (גשר בין התפקוד התמונתי של ההמיספרה הימנית של המוח לבין התפקוד המילולי של ההמיספרה השמאלית). הצירוף של המילה והתמונה משמש כגירוי להשלכה של תכנים פנימיים וליצירת סיפורים דמיוניים.

…מנהל מחלקה בבית חולים ידוע הביא לייעוץ את הקשיים הרבים שהוא נתקל בהם בניהול הצוות. הוא שלף קלף מלה: "משחק כוחות" ותיאר באמצעותו את הקונפליקטים בצוות שהביאו אותו למבוי סתום. בהמשך שלף באקראי קלף תמונה, בה מופיעות שתי דמויות בצבעים שונים היוצרות מגע הרמוני בריקוד משותף. ההפתעה שיצר הדימוי החזותי סיפקה לו מידע חדש והשילוב בין קלף התמונה לקלף המלה שבר את התבנית הצפויה והמוכרת ואפשרה לו להבנות מחדש את תפיסת תפקידו ולעבור משליטה לשיתוף פעולה בצוות שלו…

העצמה נרטיבית –  "בעל הקלף הוא בעל הידע"
הקלפים המטפוריים מזמנים שיטת טיפול אקספרסיבית בדרך של משחק, דמיון ויצירה. התגובה האסוציאטיבית לקלפים המאויירים מאפשרת להעלות זיכרונות ילדות, להיזכר בחוויות חבויות ולעורר רגשות שנחסמו. באמצעות הקלפים נוצרת שפה טיפולית ייחודית המאפשרת כניסה לעולמו הסובייקטיבי של הפרט וחשיפה בלתי מאיימת של קשיים וחולשות. מאחר שהפירושים למטפורה שמציגים הקלפים נתונים לחלוטין בידיו של המשחק, אנו משננים למשתתפים בסדנאות קס"מ: "בעל הקלף הוא בעל הידע". אותו קלף יכול לעורר תגובות שונות לחלוטין אצל משתתפים שונים.

דוגמה: אם ובתה התקשו מאד בתקשורת ביניהן והאשימו זו את זו בחוסר הבנה ובחוסר אכפתיות. בפגישה הטיפולית הן בחרו באקראי אותו קלף מערכת "אקו – אמנות, קסם ודמיון". האם: "ברור, הרי זה אגוז והוא כמוני – אני אגוז קשה לפיצוח".
הבת בתורה התבוננה בקלף ואמרה: "מה פתאום? ברור שזה רחם המכיל בתוכו עובר…."
לאחר ההפתעה הראשונה על ההבדל שהתגלה בתפיסתן את התמונה – פרצו בצחוק משחרר, שהוביל לבדיקה מחודשת ולקבלה של השוני בראייתן את נושאי המחלוקת שביניהן.

המטפורה המרפאה
מהותו של טיפול נפשי, מעבר לכל ההבדלים בין האסכולות והשיטות הקיימות, היא יצירת שינוי בתפיסתו ובחוויתו של המטופל. את הגורמים שמעכבים או מקדמים את השינוי המיוחל אפשר לחפש בתחום החקר האינטגרטיבי של הנוירו-פסיכולוגיה. המחקר בדבר התפקוד המשלים של שני חלקי המוח מייחס את החשיבה הלוגית, הסדרתית, האנליטית, המילולית למוח השמאלי ואת הפעילות של אינטואיציה, יצירת דימויים מורכבים והבנתם בשלמותם, ללא ניתוח ופירוש – למוח הימני (סולמס  וטרנבול, 2005). אלו הן שתי אסטרטגיות שונות של עיבוד מידע. על פי מחקרים חדישים יש הבדל מהותי בחלוקת העבודה בין שתי ההמיספירות. בעוד שהמוח השמאלי משמר את תפיסת המציאות ומתאים תפיסות חדשות למודל הקיים, הרי המוח הימני מערער ואף משנה את המודל התפיסתי הישן בעקבות קליטתו של חומר חדש. מכאן שחלק זה של המוח אחראי על שינוי, חידוש ויצירתיות.

הנפש "חושבת" בתמונות בעוד שהשפה מעצבת את התמונות בלבוש מטפורי. חשיבה מושגית בלבד אינה יכולה להקיף ולמצות את התמונות העולות ממעמקי הנפש. המטפורה מעלה אל המודע תכנים פנימיים עמוסי אמוציות, ועצם המפגש עם הדימוי מעורר רגשות. לכן השימוש במטפורות מאפשר לחדור מבעד לתקליטים השחוקים של מילים, של תוויות נוקשות, של תפקידים סטריאוטיפיים ולגלות מימד סמוי, מורכב, הנוגע באמת הפנימית. המטפורה מגשרת בין העולם הפנימי לעולם החיצוני ומפשרת בין הסתירות שמעוררים רגשות מנוגדים. המטפורה מאפשרת שילוב בין הטבעי לעל-טבעי לתמונה אחת שלימה ובלתי ניתנת לחלוקה" (אילון, 1993, 157). לדברי רילקה, בעולם הנשקף בראי המטפורה – מתבטל החייץ בין החיים לבין המוות: תופעות הנראות מנוגדות זורמות למקור אחד ומתמזגות זו בזו (ריקלה, תשכ"ד).

המטפורה כדימוי הלקוח משפת החושים – ראייה, שמיעה, טעם, ריח, מגע וכדומה, משמשת בספרות ובשירה כדי לחבר דברים מעולמות תוכן בלתי קשורים ולהעביר משמעות ממסגרת התייחסות אחת לאחרת. המטפורה משתייכת בו זמנית לשדות משמעות שונים ולכן היא מהווה "התגלמות של ניגודים", בלשונו של יונג (1974). המטפורה משמשת גשר בין תהליכי הגיון ומודעות לבין חוויות רגשיות ותהליכים בלתי-מודעים. הטיפול הנפשי לסוגיו השונים משתמש בשפה הסמלית-המטפורית. בעת שאדם נקלע למצוקה פנימית כאשר ההבנה ההגיונית, הרצון והכוונה אינם מועילים לו ביותר בהתמודדות עם קשייו. כדי לחולל שינוי שייטיב עמו הוא זקוק לפתח ראייה שונה לחלוטין של העולם ושל עצמו. לפי השערתם של ואצלאוויק, ויקלנד ופיש  (1979), שעסקו בחקר תהליכי השינוי, המטפורה כשפת ההמיספרה הימנית של המוח מאפשרת לשבור את המעגל השלילי של מחשבות והתנהגויות ולחולל שינוי מיטיב. תרפיסטים רבים מצאו בדימוי ובמטפורה אמצעים יעילים לחולל שינוי בתפיסתו של המטופל את עצמו, את קשייו ואת סיכויי הטיפול (אילון, 1993). יתרון השימוש במטפורות בטיפול הוא הסוואת המסר הישיר, הסוואה התורמת לעקיפתה של ההתנגדות ולהשגת המטרה הטיפולית (להד ואילון, 1995). מעצם טבען מטפורות פחות מאיימות ולכן הן יותר אפקטיביות. השימוש במטפורות יוצר פעמים רבות מצב חצי היפנוטי, מצב מודעות לריכוז והקשבה פנימה לעולם הפנימי הלא מודע (אליצור, 1992).

השפה המטפורית הנוצרת בעבודה עם הקלפים מאפשרת לוותר על ההצגה העצמית הבנויה על שגרה ועל מוסכמות חברתיות ולקבל השתקפויות בלתי צפויות של העצמי מתוך בחירה אקראית בקלפים. כך נוצרת הזדמנות להעלאת  דימוי פנימי, אותנטי ומורכב יותר של העצמי, הן ברמה התוך נפשית והן ברמה הבין-אישית. "העצמי האמיתי" לפי ויניקוט נגלה במקום בו המציאות והחלומות נוגעים זה בזה ואין חובת ההסתגלות לשגרה (ויניקוט, 1995). כאשר המשתתפים מוזמנים לבחור קלף ולהציג את עצמם באמצעותו, הם מתחברים לרגע המפגש עם הקלף ו"ממציאים את  עצמם מחדש" בעזרת הדימוי, הקו, הצבע או הצורה. הקלפים המאויירים משמשים להם גשר בין התפיסה האסוציאטיבית של התמונה לבין הביטוי האישי. הקלפים מזמינים אותם לפנות למאגרים הנסתרים, העשירים והבלתי נדלים של הדמיון ולגייס את החשיבה התמונתית, החושית והאינטואיטיבית להצגת עצמם בתהליך הטיפולי האישי או בקבוצה.

דוגמה: בתהליך ההיכרות בקבוצה שלפה משתתפת קלף של פרפר צבעוני מתוך ערכת קלפי "סגה". היא הציגה עצמה כזחל אפור ורדום, תוך התעלמות מקשת הצבעים שבקלף  – תחושת המציאות הפנימית גברה והשתלטה על הגירוי החזותי. לאחר שניתנה למשתתפים הזדמנות נוספת לבחור קלף חדש שייצג את תמונת העצמי הרצויה, נצמדה המשתתפת לקלף שבידה ואמרה בהפתעה: אני ממש רואה כאן איך הגולם הופך לפרפר……….

הסתכלות חדשה או סידור אלטרנטיבי של הקלפים שנבחרו מאפשר לבנות מחדש את הנרטיב האישי בתהליך של ריפוי והחלמה מחוויות מכאיבות וטראומטיות (וייט, ואפסטון, 1999).
הקלפים, כאמצעי השלכה מטפוריים, הם האמצעי המתווך בין הידע והחוויה. זו שעתה הגדולה של "השפה הנשכחת" של הדמיון, אותו דמיון המזין את חוויותיו של הילד המשחק, את מוצרי החלום, את היצירה ואת ההמצאה (פרום, 1951). המשחק והחוויה היצירתית בקלפים מתרחשים במרחב שבין מציאות לדמיון. הפסיכיאטר הבריטי הנודע ויניקוט מתאר את "המרחב הפוטנציאלי" הזה כתחום שבו האדם יכול לנוע בו בין מציאות לדמיון. זהו אותו מרחב בו הכל יתכן והכל אפשרי, המכונה "המציאות הפנטסטית", שיש בו  שילוב פרדוכסלי בין מציאות ודמיון (להד, 2006). "במציאות הפנטסטית אין שליטה לשלושת חוקי המציאות הקונקרטית: זמן, מקום ותפקיד. ניתן לברוא בה בדיה כחלק מהמסע לחיפוש תובנות למצבי חיים שפתרונות לוגיים אינם מספקים עוד. חווית ההחלמה מתרחשת כאשר ניתן, ללא שיפוט או ביקורת, לשוב ולנהוג כמו ילד המסוגל לברוא עולם של משחק, יצירתיות ועידוד, מרחב שבו מותר להמציא, לבדות, לחלום בהקיץ ולפנטז, תוך ידיעה שהתנועה בין המציאות הקונקרטית למציאות הפנטסטית היא בשירות העצמי המתמודד ולא במטרה להתנתק ממעגלי החיים המציאותיים" (להד, 2006, 48-47).

קס"מ בידי המטפל
הקלפים משמשים תוספת חשובה למאגר הכלים של המטפל. הם מזרזים תהליכים של יצירת אמון וקשר

(BONDING). ההתקשרות הבטוחה בין המונחה והמנחה נוצרת בעזרת "חוזה טיפולי" אישי או קבוצתי, המאפשר תקשורת בטוחה. החוזה מתבסס על ההבנה ההדדית כי סיפורי הקלף ופירושיו נתונים אך ורק בידי המספר, בעוד שתפקיד המטפל או המנחה הוא להציג שאלות מעוררות ושאלות מבהירות לגבי התהליך ולא לגבי התוכן האישי. באמצעות השימוש בקלפים והעלאת שאלות מנחות יכול המטפל להשיג הדמיה של מצבים מאתגרים (קירשקה, 1999). לשאלה המנחה יש תפקיד חשוב ביותר בהפעלת תהליך של "לווי והובלה" (Pacing & Leading) על פי שיטתו של מילטון אריקסון (רוזן, 1996). תהליך זה מאפשר להתחבר למונחה או למטופל במקום המתאים לו ברגע הנתון מתוך אמפתיה, כבוד וקבלה (Pacing) וללוות אותו בדרך לחיפוש דרכים חלופיות ופתרונות לנושאים בעיתיים (Leading) בדרך של ניסוי, טעייה, תעייה ותיקון, וכל זאת בגבולות עולם הדימויים והסמלים המוגן המשתקף בקלף. באמצעות הקלפים יוצר המטפל את "המרחב המוגן", שבו יכול המטופל לנוע בבטחה בין אזורי הכאב לאזורי ההחלמה בזמן קצר יחסית. המרחב הזה יכול להיות בו זמנית מרחב קונקרטי (חדר הטיפול) ומקום דמיוני. מקום זה יכול להיות בפנים (ארמון או מערה) או בחוץ (יער עבות או שדה חמניות), והמטופל יכול להיות הוא עצמו, בו בזמן שהוא משחק תפקיד אחר. מגוון התפקידים יכול להיות מציאותי, דמות נחשקת, דמות דמיונית וכדומה.

בסיפור דמיוני של "מסע הגיבור" בחר אחד המשתתפים לייצג את עצמו באמצעות קלף שעליו מאוייר "הר געש" והשתמש באנרגיה שפרצה מההר לחולל תהליכי שינוי ולהגשים את מטרתו.

הקלף מעורר רגשות בלתי מודעים לא רק אצל המטופל אלא גם אצל המטפל. יתכן מאד שהטיפול באמצעות הקלפים הוא מעין תרחיש של "נוירו-ביולוגיה אינטר-סוביקטיבית" (בן נון, 2004, ע"פ זיידל ורולניק), שלפיו ההתרשמות מהקלפים מתרחשת בין ההמיספרה הימנית של המטופל לבין ההמיספרה הימנית של המטפל. ובהמשך: "המטפל צריך  למצוא דרכים שבהן יוכל להשתמש באינפורמציה אשר מחכה לו בהמיספרה הימנית שלו ולמצוא דרכים שבהן יוכל להגיע יותר אל התכנים המאוחסנים בהמיספרה הימנית של המטופל" (בן נון, 2004, 28). הקלף המאוייר/המטפורי עשוי לשמש דרך להתערבות החווייתית והלא מילולית המומלצת.
בסיפור המטפורי הנוצר באמצעות הקלפים יש שילוב של ריחוק הנוסך ביטחון וקירבה המאפשרת הזדהות. הקלפים כאמצעי השלכה מאפשרים למטפל  לעודד שימוש ביצירתיות, בגמישות ובדמיון ולגעת ברבדים עמוקים של רגשות. המטפל נעזר בקלפים כדי לסייע למטופל לגעת בקשיים הנסתרים מהעין ולזהות את דרכי ההתמודדות הייחודיות שלו עם מצבי לחץ, משבר וחוויות טראומטיות. הדוגמאות הבאות הן הצצה על אפשרויות שונות של טיפול באובדנים באמצעות הקלפים.

דיבוב בעזרת "קלפי סיפור מאויירים" כדרך לעיבוד אבל בילדות
בעקבות אובדן נחסמים לעיתים ערוצי הביטוי. בכוחו של המשחק המטפורי בקלפים לפתוח את המחסום. בעצם הדיבור הישיר, זיהוי הרגשות והקריאה בשמם יש  עוצמה מאגית – המסייעת לעמוד מול האיום ולהתמודד עמו. המשחק בקלפים מאפשר דרגה מסוימת של ריחוק מהאירועים הכואבים שבמציאות ובכך הוא מעניק ביטחון ומגונן על המספר מפני נגיעה ישירה מדי בתחומי הכאב האישי. עם זאת חושף הסיפור את הדינמיקה הנפשית, מעודד תובנה ומאפשר יצירת יחסים טיפוליים תומכים.

הדוגמה הבאה עלתה במהלך דיון בקבוצה בהנחייתה של ביבי סיסו-אילון (אילון, 2000).
פנינה, נערה כבת חמש עשרה, הגיעה לטיפול לאחר מות אמה. היא הופנתה בעזרת היועצת החינוכית בבית ספרה לקבוצה  שעסקה בנושא של "התמודדות עם אובדנים" בעקבות חוויות שונות של מפגש עם המוות.  בקבוצה הוצגו בפניה קלפי "פרסונה", המכילים קלסתרי פנים שונים ומגוונים וכן חפיסת קלפי אינטראקציה, המתארים באופן גרפי בעזרת חיצים ונקודות סוגים שונים של קשרים בין-אישיים.  בראשונה התעלמה הנערה מקלפי הדיוקנאות: "הם לא אומרים לי דבר". מתוך קלפי האינטראקציה בחרה את הקלף הבא, המתאר עיגול קטן מוקף בחץ המצביע לכיוון עיגול גדול יותר.

חנוקה מבכי אמרה: "אמא הייתה חולה המון זמן. היא תמיד חפשה קשר אתי אבל אני נרתעתי ממנה. עכשיו היא איננה ואני לא ממש יודעת מי היא הייתה ואף פעם כבר לא אוכל לדעת…."

לאחר סבב של כל המשתתפים בקבוצה, שהלכו בעקבותיה והציגו בעזרת הקלפים את מערכות היחסים שהיו ביניהם לבין האדם הקרוב להם שנפטר, הוצגו בפניהם קלפי פרסונה.

פנינה בחרה 3 קלפים:

אמי כפי שהכרתי אותה בשנת חייה האחרונה

בכל פעם שהסתכלתי על אמי הרגשתי שהיא מפחידה אותי ומלחיצה אותי עם כל הדרישות שלה, והיא כל כך קשה.

אמי כפי ש לא הכרתי אותה לא תיארתי לעצמי שיכול להיות שאמא הייתה בודדה ועצובה ורצתה בעצם שאני אהיה חברה שלה  ופספסתי את זה…

אמי כפי שהייתי רוצה לזכור  אותה בריאה כמו פעם, נהנית מחייה, מחבקת ואוהבת, עומדת לצידי ובראש אחד אתי, ואת האמא הזאת אני רוצה לשמור לי לתמיד בתוכי.

פנינה ספרה לעצמה 'סיפור חדש' אודות אמה, שהכיל בקרבו חלקים מן העבר המשותף שלהן, דמיונות פרי רוחה והרבה משאלות שנותרו ללא מענה. הקלפים שמשו עבורה 'אובייקט מעבר'  (ויניקוט, 1995) בין הדמות האימהית שנעלמה מחייה לבין הדימוי האימהי שעתה נוצר וחי בקרבה. כך יכלה לבצע את הפרידה הבלתי נמנעת ולהפנות אנרגיה נפשית לעצמה ולצרכיה המיידיים. תהליך ההתאבלות קיבל ביטוי נוסף במכתב פרידה, בו כתבה פנינה מכתב נפרד לכל אחת משלש הדמויות שבקלפים – שלשת הפנים של האם החסרה-הנוכחת, מאחר שההשתקפות בקלפים  אפשרה שילוב בין הטבעי והעל טבעי לתמונה אחת שלמה ובלתי ניתנת לחלוקה (אילון, 1993).

דוגמה זו מכילה את המתחים שבין המציאות האנושית הידועה והמוכרת לבין מערכת לחצים פנימיים סמויים חסרי ביטוי. בתהליך 'משחקי' נמצא הביטוי החסר ומקבל הכרה אישית וחברתית.

קלפי COPE – סיכון וסיכוי: להתמודדות במצבי לחץ, טראומה והחלמה (אילון,  2003)
מאחר שבכל משבר טמון סיכון להפרת האיזון הפנימי, אך גם סיכוי  והזדמנות לצמיחה ולהתחדשות, קלפי COPE מייצגים בדרך סמלית ומטפורית אירועים טראומטיים ותגובות רגשיות, וכמו כן מציגים  דימויים של הקלה, רגיעה, ביטחון והחלמה. קלפי COPE משמשים כלי עזר להתמודד עם משבר, לעבד את החוויה הטראומטית, להשיג מחדש תחושת שליטה ולפתח תובנות חדשות, בכך שהם מאפשרים מגע עם רגשות, חשיבה ודמיון, שיתוף בחוויות ועיבודן במסגרת קבוצה תומכת.

מאחר שהקלפים עשויים להוות מעין "שומר מסך" המגן על האדם מפני הצפתו ברגשות מערערי איזון, כל קלף או צירוף של מספר קלפים עשויים להפוך לגירוי, המעורר את סיפור האירוע ואת התגובות לו ובכך לשבור את מחסום השתיקה ולסלק את לפיתת האימה. כשהזיכרונות מציפים, יכול המספר לחזור לסיפור הדמיוני הקשור לקלף שבידו או לחפש קלפים אחרים היכולים לשמש כעוגנים להתמודדות וחוסן נפשי. חוסן הוא היכולת להתגבר על המשבר ולהחלים בכוחות עצמיים או בסיוע. כדי להרחיב את מאגר משאבי ההתמודדות והחוסן האישי כדאי להשתמש בכל ערוצי ההתמודדות שברשותנו.

בערכת COPE מסומנים ערוצים אלה בראשי התיבות גש"ר מאח"ד באמצעות שישה דימויים של ידיים, כשכל "יד" מייצגת ערוץ אחר של משאבים:

גוף – סגנון התמודדות הכרוך בחושים: שמיעה, ראייה, הרחה, טעימה, חוש הקור והחום, חושי הכאב והעונג, חוש ההתמצאות במרחב, תחושת המתח הפנימי וההרפיה הפנימית. סגנון התמודדות זה כולל גם תנועות גוף – עשיית מאמץ, שימוש בכוח, פעילות, עשייה, ביצוע תרגילים גופניים מפרכים, התגברות על קשיים גופניים, התמודדות עם מציאות, וכמו כן קיום קשרים עם  הטבע.

שכל – סגנון התמודדות שפירושו לסמוך על יכולתנו לחשוב בצורה הגיונית ותבונית, להעריך סיכונים, ללמוד דברים חדשים, לתכנן מראש, לגלות שיטות חדשות, לנתח בעיות ולמצוא פתרונות.

רגש – הלב הוא תיבת האוצר של הרגשות: אהבה ושנאה, פחד ואומץ, עצב ואושר, קנאה ואהדה וכן הלאה. סגנון ההתמודדות הרגשי קשור בראש וראשונה ביכולתנו להיות מודעים לרגשותינו, לארגן אותם ולכנות אותם בשמם. לאחר מכן אנו מחפשים דרכים לבטא את טווח רגשותינו הנרחב: באמצעות שיחה ושיתוף, על ידי כתיבה, באמצעי ביטוי בלתי מילוליים כמשחק חופשי, ריקוד, ציור או פיסול, בנגינת מוסיקה או בדרמה, ובדרכים אחרות המאפשרות פורקן רגשי.

מערכת אמונות – סגנון זה מורכב מאמונה באלוהים או בכוח עליון, אמון באדם אחר ואף אמון בעצמי. כשאנו זקוקים לחיזוק ממערכת האמונות שלנו – אנו עשויים לשלב את ידינו בתפילה ולטפח את האמון והתקווה.

חברה – קשרים חברתיים ותמיכה חברתית מעידים על דרכינו להזדקק לאחרים, לשתף בני משפחה, חברים קרובים ומטפלים מקצועיים, לעזור ולקבל עזרה מאחרים, למלא תפקיד, לפתח מנהיגות. קיום קשרים חברתיים מתחיל במעגל המשפחה והחברים, והוא עשוי להתרחב למעגלים נרחבים יותר של קבוצה וקהילה ולהכיל גם זרים.

דמיון – זהו שורש היצירתיות שבנו, המאפשר לנו לחלום, להיות אינטואיטיביים וגמישים, להשתנות, לחפש פתרונות בעולם הדמיון,  לגלות דרכי התמודדות חדשות עם מצבי מצוקה ולשנות את הנסיבות הבלתי רצויות אליהן נקלענו.

קס"מ לעזרת ניצולי הצונאמי
כששה חודשים לאחר אסון הצונאמי ערכנו סדנאות בדרום מזרח  אסיה. במקרה של אסון כוללני כגון הצונאמי המסייעים נמצאו בעת ובעונה אחת גם ב"מעגלי הפגיעות" וגם ב"מעגלי התמיכה". בשל הקרבה החברתית והתרבותית בין הנפגעים לבין המסייעים נפרצו הגבולות בין עוזרים לנעזרים ונוצרה הזדהות ומעורבות יתר עם האוכלוסייה הנפגעת (אילון, 2005). רבים מבאי הסדנאות סבלו אובדנים של בני משפחתם, בתיהם וכפריהם שנחרבו באסון. רבים היו עדי ראייה ושמיעה ואחרים התנדבו לסייע לילדים ובני משפחות של הקורבנות. היו ביניהם מספר מורים שניצלו בנס, לאחר שהגל הגדול פגע בבית הספר שלהם ביום א', שבו לא התקיימו הלימודים. הם היו נסערים מחוויית הקירבה למוות, ובדמיונם ממשיכים לשחזר את מה שיכול היה להתרחש אילו היה בית הספר מאוכלס בעת האסון: "אני כל הזמן חושבת את מי הייתי מנסה להציל, ומה היה קורה לילדים האחרים שלא הייתי יכולה להגיע אליהם. התמונות האלו רודפות אותי ביום ובלילה".

כדוגמה לעבודה בעזרת קלפי COPE נביא מספר סיפורי צונאמי על פי ערוצי "גש"ר מאח"ד". בתשובה על השאלה "מה עוזר לך בשעת לחץ ומשבר", בחרו המשתתפים בקלפים שונים ותיארו את ערוצי ההתמודדות האופייניים להם באמצעותם:

גוף: "השקעתי את עצמי בעבודה קשה של פינוי ההריסות וסילוק השברים. כך יכולתי לספוג את כל החרדה והצער שלי… את הילדים בכתתי הצלחתי להרגיע על ידי קפיצות ותנועות נמרצות עד שהתעייפו, ישבו בשקט ונשמו עמוק".

שכל: "הייתי בת 32 ואם לשלושה כאשר בעלי נהרג. כלל לא הייתי מוכנה לחיים, לא ידעתי איך לנהל משפחה. מחוסר ברירה ערכתי תוכנית ורשמתי מה עלי לעשות בכל יום. התוכנית הצילה אותי".
רגש: "מה שעוזר לי זו האהבה שלי לילדים בבית הספר.הייתי רוצה להביע את רגשותייבפשטות, כמו ילד, לצחוק, לבכות כמוהם…"

מערכת אמונות: "בזמן הצונאמי התפללתי במסגד. הגל הגיע בפתאומיות, הציף את כל הכביש, עקף את המסגד ולא פגע בו. בזכות התפילות קרה לי נס וניצלתי".

חברה: "התנדבתי לעזור לאנשים שנפגעו. הסבל שלהם גדול יותר משלנו. הרגשתי יותר חזקה כאשר עזרתי להם".

דמיון: "בעזרת הדמיון ניצלתי מטביעה. בדמיוני ראיתי חבל חזק במים ונאחזתי בו ומשכתי את עצמי למעלה – ניצלתי, למרות שלא היה שום חבל במים…."

סיכום: במאמר זה הוצגו אספקטים שונים של השימוש בקלפי סיפור מטפוריים:

1. זרז  (trigger) לזיהוי רגשות ולהעלאת חוויות משולי התודעה למרכז תשומת הלב והדיון התרפויטי.
2. כלי השלכתי, כמסך להשלכת תכנים בלתי מודעים ולהחצנת התמונות הפנימיות שהן "מעבר למילים".
3. מטפורה – כלי "מוליך" או "מוביל" להצגה סמלית של מצבים, שאיפות ואינטראקציות תוך-אישיות ובין אישיות.
4. גשר טיפולי לקשר בין ההמיספרות הימניות של המטופל והמטפל.
5. דרך לקשר עם הזולת (במשפחה או בקבוצה) על יד החלפת סיפורים ויצירת סיפורים משותפים.
6. משחק – מהנה, מפיג חרדות ומשחרר ביטויים של "הילד הפנימי".

המוטיב המחבר את כל הדוגמאות שהובאו במאמר על עבודת קס"מ הוא האמונה כי האדם הוא המרפא הטוב ביותר לעצמו. העבודה בקלפים באמצעות המטפורות מזרזת תהליכים ומאפשרת לאדם להשיל מעליו את המכשולים ולנכס לעצמו את הכוחות הפנימיים הטמונים בו ואת הכוחות החיצונים העומדים לרשותו. המאמר תומך בשלשה עקרונות המנחים את העבודה בקלפים המטפוריים: להגן: הסיפור המסופר בחסות המטפורה מגונן על ביטחונם של המשתתפים, על פרטיותם ועל הערכתם העצמית. לקשר: השיתוף בסיפורים מעודד תקשורת תומכת, בין אם המנחה עובד עם פרט או בקבוצות קטנות, עם בני משפחה או עם חברים. לאשר: מאחר שכל תגובה לקלף מקבלת אישור, ללא שיפוט וללא ביקורת, משמש תהליך זה חיזוק לכך שתגובותיו, דאגותיו, דרכי ההתמודדות ומטרותיו לעתיד של המספר הן תקינות ובעלות ערך.

מקורות: אילון, ע. (1993). המוות בספרות והספרות כתרפיה. בתוך: ר. מלקינסון, ש. רובין, א. ויצטום.  אובדן ושכול בחברה הישראלית. ירושלים: משרד הביטחון, ההוצאה לאור. ע' 177-155 .אילון, ע. (2000). המוות בעיני ילדים – הצצה לעולמם הפנימי של ילדים במפגשם עם המוות. ילדים 3, ספטמבר 2000, 66-63.אילון, ע. (2003). קלפי  COPE – להתמודדות במצבי לחץ, טראומה והחלמה. חיפה: הוצאת נורד.אילון, ע. (2005). היערכות של צוות קטן לסיוע לנפגעים מרובים: מודל המניפה בהתערבות באזורי אסון. בתוך: א. זומר וא. בלייך, בריאות הנפש בצל הטרור: הניסיון הישראלי. תל אביב: הוצאת רמות – אוניברסיטת תל אביב. ע' 426-397.אילון, ע. ולהד, מ. (2000). חיים על הגבול 2000. חיפה: הוצאת נורד.אליצור, א. (1992). ציפורים בראש, פרפרים בבטן וחיות אחרות.  שיחות ו' (2), 166-157.(בן נון,י. (2004). פסיכותראפיה בין ארבעה (חצאי) מוחות – נוירו-ביולוגיה של אינטר-סובייקטיביות, בעקבות סדנה של פרופ' ערן זיידל ושל ד"ר ארנון רולניק. פסיכו-אקטואליה, יולי, 2004, 28-24.ואצלאוויק, פ., ויקלנד, ג'., פיש, ר. (1979). שינוי – עקרונות של יצירת בעיות ופתירתן. תל אביב: ספרית פועלים.וייט, מ., אפסטון, ד. (1999). אמצעים סיפוריים למטרות טיפוליות. תל אביב: צ'ריקובר.יונג, ק. (1974). האני והלא מודע. תל אביב: הוצאת דביר. להד,מ. (2006).   מציאות פנטסטית – הדרכה יצירתית בתרפיה. חיפה: הוצאת נורד.להד מ., אילון ע. (1995). על החיים ועל המוות. חיפה: הוצאת נורד. סולמס, מ., טרנבול, א. (2005). המוח ועולם הנפש. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.פרום, א. (1951). השפה שנשכחה. ירושלים: הוצאת רובינשטיין.קירשקה, ו.(1999). סוד הקלפים המספרים. הוצאת נורד.רוזן, ס. (1996). קולו של מילטון אריקסון. חיפה: הוצאת נורד.רילקה, ר. (תשכ"ד). מכתבים למשורר צעיר. תל אביב: מחברות לספרות.ויניקוט, (1995). משחק ומציאות. תל אביב:עם עובד.