על החיים ועל המוות – אוקטובר 2023
מאורעות הדמים בעוטף ישראל בשביעי לאוקטובר 2023 והמלחמה בעקבותיהם המתרחשת עדיין, מציפים את החברה הישראלית במראות של הרס, מוות ואובדן.
ילדים מכל הגילים, בני נוער ואף מבוגרים, הנחשפים בימים אלה לחוויות של שכול ומוות אכזרי, זקוקים יותר מתמיד לעוגן של חוסן כדי להתמודד עם האימה הבלתי נתפסת.
לכל המחפשים עוגנים לעיבוד המפגש עם המוות, לכל המחנכים והמטפלים הזקוקים לכלים כדי לשמר ולפתוח דרכים לתקשורת עם ילדים על מה שנראה כרגע "מעבר למילים" אנו מגישים מחדש את סיפרנו:
"על החיים ועל המוות – מפגש עם המוות באמצעות הסיפור והמטפורה".
הספר מתבסס על הניסיון החינוכי והטיפולי הרב שלנו במצבי לחץ, בטראומה ובהתמודדות עם המוות ועם השכול במשפחה ובקהילה. המידע בספר מתועל בצורה ייעודית וייחודית לעת הקשה שבה אנו נמצאים וכולל פעילויות להתמודדות לכל הגילאים.
"ארגז הכלים" שפיתחנו וארזנו בשלושת ספרינו "חיים על הגבול", "כל החיים לפניך", "על החיים ועל המוות" משמש אותנו בשנים הרבות בהן אנו, מחברי הספר, מלווים בארץ וברחבי העולם יחידים וקהילות המתמודדים עם אסונות טבע מחרידים ופורענויות של מלחמה וטרור, כדי לפתח דרכי התמודדות עוצמתיות ויעילות.
ספר זה, המלווה מערכות של חינוך וטיפול רגשי בשלשה העשורים האחרונים, זכה לקדם את השיח המיטיב בנושא המפגש עם המוות ובכך תרם את תרומתו לחוסן ולאיזון הנפשי של המשתמשים בו.
פרופ' מולי להד ד"ר עפרה אילון
מתוך הספר על החיים ועל המוות – להד/אילון
פרק ב' מסתרי המוות עמוד 63-75
מנגנוני הגנה מפני חרדת המוות: הכחשת המוות: המוות נתפש כצורה שונה של קיוס שיש ממנו חזרה לחיים, בדומה לשינה (משאלה מעין זו מוצאת לה ביטוי באגדות, כדוגמת השינה בת מאה השנים בסיפור: היפהפיה הנרדמת).
אשליית האלמוות:
הכחשת האיום האישי – "לי אה לא יקרה" – משותפת לילדים ולמבוגרים ומאפשרת את העימות עם הסיכונים בחיי יומיום.
ביטול המוות:
מתבטא בייחוס כוח מאגי לאנשים קרובים, כגון הורים ומרפאים למיניהם, או לשינוי באורח החיים, כגון קיום מצוות הדת, שינויי תזונה, שינוי בדרכי החשיבה, ואמונה בכוחה של חשיבה חיובית ואוטוסוגסטיה לבטל את המוות (דוגמה לכך נמצא בסיפור האינדיאני, בו מנסה הילדה לבטל את מות סבתה על ידי פרימת האריג שזו טווה).
חיסון מפני המוות:
ילדים עשויים לדבוק באמונה כי המוות פוגע אך ורק במבוגרים ובזקנים, ואילו ילדים מחוסנים מפניו. ביטוי לכך נוכל למצוא באגדת פיטר פן – הילד הנצחי. כתוצאה מכך מבטאים ילדים לעיתים את הפחד לגדול והתפתחותם אכן מתעכבת. תכופות מתבטא הדבר בקשיי למידה. לחלופין, מחפשים ילדים חיסון מפני המוות בצורות התנהגות שונות וטקסיות (להיות טובים, נכנעים, להימנע מפעולות מסוימות, להימנע מתענוגות, להטיל על עצמם סבל).
האנשת המוות
יש שהמוות נתפש בצורה מוחשית, כדמות אנושית, כשלד או כרוח. אפשר להתמקח אתו או לנצח אותו בדרכים אחרות, סיפורי עם שונים מתארים את העימות עם המוות כמשחק שח, כחוזה, כתחרות. תפיסה זו, על פיה המוות הוא חיצוני ולא תהליך פנימי בלתי נמנע, מעניקה אשליה של שליטה עליו.
התגרות במוות: ככל שגדלה החרדה מפני המוות, מופיעות תגובות של התגרות, שיש בהן משום עימות ואומדן כוחות. ההתגרות במוות אופיינית לראשית ההתבגרות, אך עלולה להתמיד גם בבגרות. מסימניה: לקיחת סיכונים ראוותנית, משחקים כגון 'רולטת כביש', או מבחני אומץ מוגזמים, משחקים בנשק, נהיגה פראית, שימוש בסמים והתנהגויות אחרות העלולות לגרום לאובדן חיים. באמצעות ההסתכנות והדיבורים הנועצים, מפגינים המתבגרים את החיוניות שלהם. "המתבגר חווה הפרה באיזון הפנימי בין הידיעה לבין הפחד מפני המוות. מכיוון שהתפתחותו הכללית אינה תואמת עוד את מנגנוני ההגנה הפשוטים, כמו הכחשה או האנשת המוות, שחיו יעילים בגיל צעיר, עליו למצוא אמצעים מתוחכמים יותר כמו רציונליזציה והרחקה רגשית של הנושא" (ילום 1980).
חוויית האובדן ותגובות השכול
מות אדם קרוב הינו מהחוויות הטראומתיות ביותר העוברות על האדם. מוות פירושו פרידה נצחית מאדם שקשורים אליו ותלויים בו. אולם בשעה שהפרידה הפיסית היא מיידית, תהליך ההינתקות הרגשית הוא ממושך ומכאיב. צורות רבות לכאב הרגשי המענה את המתאבל: צער וגעגועים למת, הרגשת חסר ואי שלמות, רגשות אשם, כעס על המת ועל אלה שגרמו למותו. יחד עם רגשות אלה, מאופיין תהליך האבל בהתעסקות רבה בדמות המת, עיון בתמונות, העלאת זכרונות וסיפורים מן העבר. תהליך ההתאבלות, למרות היותו קשה ומכאיב, הינו כורת המציאות. עובדת הניתוק הפיסי מהמת בעינה עומדת, ועל הילד לעבור ארגון מחדש של אישיותו, כדי שיוכל להסתגל לחיים ללא המת. תהליך התאבלות, שיש בו העלאה למודעות ומתן ביטוי לרגשות קשים ולמועקות, מאפשר לאבלים להגיע לפרידה רגשית מן המת. מערכת היחסים שנרקמה בין הילד ליקירו, שנקטעה על ידי המוות, משולה לגוף חי אשר נקטע ממנו איבר. זמן רב לאחר הקטיעה משדר הגדם שידורי כאב למרכז העצבים. החלמתו של האזור הפגוע דורשת השקעה של אנרגיה מרובה (אילון 1983). החלמה מהשכול מאפשרת להפנות אנרגיה מחודשת למערכות יחסים נוספות. תמיכה של אדם קרוב, הורה, מורה או חבר, בתהליך ההתאבלות של הילד, משמשת הן כמודל לחיקוי בשעת האבל והן כגורם המכוון את הילד לעבור תהליך זה בדרך שתוביל אותו לקראת שיקום.
המהלך הסוער של עיבוד האבל
המהלך הצפוי של תגובות האבל מתואר כמעבר משלב לשלב. השלבים המקובלים הם: הלם והכחשת האובדן. פחד, כעס, אשמה, בושה, נסיגה, דיכאון, געגועים ושאיפה לאיחוד מחדש. התארגנות מחדש, תוך קבלת האובדן וצמיחה של זהות חדשה. כל שלב בהתמודדות עם האבל הוא מעין יציאה ממעגל סגור אחד אל תוך מעגל נוסף, הנמצא ברמה אחרת. אולם החוויות האישיות של האבל אינן 'מסתדרות' על פי שלבים אלה, אלא מתרחשות במישורים מקבילים. יש הבדל בין תגובות למוות פתאומי ולמוות צפוי מראש. מחלה ממושכת וחשוכת מרפא משדרת איתותים ברורים על הסוף המתקרב. היא מאפשרת משך זמן לפרידה הדרגתית ולתהליך של אבל מטרים. ואולם, אף כי הכנה מוקדמת למוות צפוי עשויה לעזור בעיבוד הפרידה, לאפשר לומר שלום, להתכונן לעתיד, אין היא נוטלת מעוצמתן של תגובות היגון. ילדים, כמו מבוגרים, אינם מגיבים בדרך אחת. תגובות השכול שונות מאדם לאדם, עוברות תמורות ודורשות התייחסות מתוך הבנה ורגישות לצרכיו של היחיד.
הלם ואי-אמון:
ההלם הוא תגובה מיידית של שיתוק גופני ונפשי, המושפעת מפתאומיותו של האסון. יש המגיבים ב'הלם קפוא' – פועלים בתחושה של ניתוק מהגוף והסביבה, יש המגיבים ב'הלם סוער'- בכי, צרחות, תלישת שיער, או פגיעה עצמית. ההלם מלווה פעמים רבות בתגובות גופניות – הגוף מקדים את תגובתו לנפש. מופיעים קוצר נשימה, התעלפויות, שינויים בלחץ הדם, שלשולים, הקאות, צורך עז לישון, או להיפך, אי יכולת להירדם. התופעות הגופניות נחלשות ואף נעלמות עם תהליך ההסתגלות למצב ומציאת דרכי תגובה אחרות. ההלם מווסת את ספיגת המהלומה, עד שהמודעות מתארגנת לקליטת משמעות האובדן. יש המגיבים בהתנגדות לקבל את עובדת המוות, באי-רצון, או באי-יכולת להאמין שהאסון אכן התרחש. ילדים עלולים להכחיש רגשות, אם משום שהוריהם אינם נותנים ביטוי לצערם, ואם משום שרגשות הצער מציפים אותם והם אינם מסוגלים להתמודד עמם. אם הילד אינו מקבל תמיכה ועידוד לביטוי רגשותיו, הוא נדחף להכחשתם. פעמים דוחים הילדים עצמם את האבל, וכאילו ממתינים עד שיהיה להם קל יותר לשאתו. תקלות זעירות או אובדנים שוליים משחררים לעיתים את מצבור הרגשות ומאפשרים פורקן. מידה של הכחשת המציאות עשויה לעזור בשלבים הראשונים, אולם יש להיזהר מפני הכחשה מתמשכת. רצוי לעודד את הילד לבטא את כאבו, בדיבור, או בצורה לא מילולית כמו בציור או במשחק. המבוגר התומך יכול לעזור לילד ולבכות יחד עמו. עם הרשות לבכי בא הביטוי לגודל האבדה. אל למבוגר לחשוש שמא לא יוכל לדבר עם הילד בקול שקט ורגוע. מותר גם למבוגרים לבכות. הקירבה הגופנית בשעת השיחה חשובה לילד. אין צורך לדבר על הכול בפעם אחת, אפשר לווסת את השיחה על פי רצונו של הילד ויכולתו לקלוט.
חרדה ופחד:
חרדה ופחד הן תגובות שכיחות מאוד אצל ילדים בעקבות מותו של אדם קרוב. התערערות תחושת הביטחון גורמת פחד להיעזב על ידי קרובים נוספים, או למות בעצמו. תגובות הפחד לובשות צורות רבות: נסיגה התפתחותית, היצמדות ותובענות, סירוב לעזיבת הבית, דחיית השינה. ילדים מפתחים מוכנות גבוהה לסכנה ועומדים על המשמר לקראת אסונות צפויים. רגישות יתר עלולה לגרום לכאבים גופניים, לפגיעה בריכוז ובזיכרון ולהתבטא בהפרעות בלימודים. יש ילדים המפתחים התנהגות של הימנעות בעקבות מוות, במיוחד אם היו עדים לאסון. הם מגלים נטייה להימנע מהזכרת האירוע, מהתקרבות למקום האירוע וממפגש עם אחרים שהיו נוכחים בו. זכרונות מאירוע טראומתי של מפגש ישיר עם המוות נספגים במערך הזיכרון, בשלמותם או באופן מסולף. זכרונות אלו, המורכבים מרשמים חזותיים, רשמים שמיעתיים ורישומי חושים אחרים (ריח, טעם, חום או קור), נשכתים לכאורה ולאחר זמן מה הם עלולים להשתרבב ולהציף את התודעה בעקבות גירוי ישיר או עקיף. ההצפה חזקה יותר בשעות הערב והלילה ומופיעה כסיוטים וחלומות בלהה. פעילות יתר וחוסר מנוחה יכולים להיות תוצאה של ניסיונות לשלוט בזכרונות בלתי רצויים אלה. בעיות בשינה בעקבות אסון או אובדן נובעות מצירוף של פחדים: קישור המילה שינה' ל'מוות', פחד מפני היעזבות ופחד מפני חלומות ביעותים. הפחדים טורדים יותר את אלה המנסים במשך היום להרחיק את האירועים ממחשבתם, מאשר את אלה שיש להם הזדמנות לעבד את רגשותיהם בביטוי מילולי או בלתי-מילולי במסגרת תומכת.
כעס ואשמה:
ככל שגדלה ההבנה כי המת לא יחזור עוד, מתעוררים כעסים על היעזבות ונטישה. בין היתר עולות מחשבות מאגיות, שמא מעשיו או מחשבותיו הוא גרמו באופן כלשהו למותו של היקר לו. מחשבות אלו גוררות רגשי אשם כבדים. קיימת דאגה למת, כאילו היה חי, המתבטאת בשאלות כמו: האם קר לוז האם הוא סובל! יש לתת לילד להביע רגשות אלה. חשוב שהילד יבין את הגורמים האובייקטיביים למותו של יקירו, כדי להקטין ככל האפשר את נטייתו להאשים את עצמו. יש לסייע לו להבין את הסופיות שבמוות ולהגיע בהדרגה להשלמה עם המצב הבלתי-נמנע. המחנכים יכולים לסייע רבות לעודד את הילד לשוחח על הנושאים המעיקים עליו ומעסיקים אותו. זאת, בצד גילויי הבנה ורגישות לכאב העצום ולצער הרב שהם מנת חלקו, ומתוך קבלה מלאה של התנהגותו, גם אם היא מוזרה ובלתי מסתגלת. יש לנסות ליצור מגע עם הילד כתגובה על איתותי מצוקה שלו, כגון התפרצות בכי, התרחקות משאר הילדים והתכנסות בעצמו. אפשר לנצל לכך כל אירוע מתאים, מפגש עם חפצים או זכרונות על המת, כדי לעזור לילדים להשתחרר מהרגשת האחריות או האשמה, ולתעל את ביטויי הכעס.
ההתארגנות מחדש:
הילד מקבל בהדרגה את מציאות חייו שהשתנתה ואת היעדרו של המת. ממציאות זו מתחיל להיבנות דימוי עצמי חדש. על בסיס זה מצפה הילד שהסביבה תתנהג כלפיו בהתאם. כלומר, שתתייחס אל השינויים שחלו בעולמו, ללא הגנת יתר וללא ביטויים של רחמים. גם בשלב זה, לאחר שהילד מנתק עצמו מדמות המת ובונה מחדש את עולמו, יש חשיבות רבה לעזרת המבוגר. הילד עלול להיות מוטרד מאוד בשאלות הקשורות בעתידו ובשינוי שחל בחייו, בעיקר במקרים של מות הורה. חשוב לשוחח אתו על חרדותיו, לבטיו ותוכניותיו. יש מקום לעזור לו לבנות את עולמו על בסיס מציאותי, תוך הכרה כי אף שהמת לא ישוב עוד, יש לו לילד על מי לסמוך.
תהליכי סיוע
עזרת המבוגר לילד במשבר האבל עשויה לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, כמו: הקלת הכאב על ידי השתתפות בצער, פתיחת אפשרויות ביטוי ללא סייגים וביקורת, עזרה בקבלת עובדת סופיות המוות, עיבוד הכרתי ורגשי של האובדן ועידוד ההסתגלות למציאות חדשה. "ילדים זקוקים לדברים הבאים: קשר טוב עם המשפחה לפני מקרה המוות, דמות מטפלת מהימנה ואוהבת אחרי המוות, מידע מדויק וברור על מקרה המוות, ועידוד לקחת חלק באבל יחד עם שאר בני המשפחה. אולם לא כל הילדים, גם אלה הזוכים לאהבה ולעידוד להתאבל, מסוגלים להרפות מן המתים. הם עלולים לגרור אחריהם את הכאב והצער עד לבגרותם, ולעיתים אין הם מסוגלים לשים קץ להתאבלות ללא עזרה מקצועית (ויורסט 1988). למורים ולחברים לכיתה יש חשיבות רבה עבור הילד בעת משבר. כאשר מת מי מבני משפחתו של הילד ניצב המורה לפני הצורך הדחוף להפעיל שני תהליכי סיוע, המובחנים זה מזה. האחד מוקדש כולו לילד השכול, תוך רגישות והבנה לאישיותו, בגרותו, מצב משפחתו, ניסיונו הקודם וצרכיו המיוחדים. התהליך המקביל מתרחש במערכת החברתית-הכיתתית המקיפה את השכול. קרבת המוות עלולה לפגוע בקבוצה כולה או בילדים בודדים שבקרבה, העלולים לפתח חרדות של אובדן ומוות מתוך הזדהות עם הילד השכול. יש לשים לב לילדים שסבלו בעבר ממוות, מאובדן ומפרידה, במיוחד לאלה שלא זכו לעיבוד ולתמיכה, העלולים לחוות מחדש את סבלם בעוצמה מוגברת. רגשות קנאה עלולים להתעורר בכיתה בשל תשומת הלב המיוחדת, המוקדשת לילד השכול, ולהתבטא בהתנהגות של דחייה כלפיו. לעיתים קרובות ניתן להבחין אצל ילדים צעירים, כמו גם בחברות פרימיטיביות, בהתנהגות אכזרית כלפי השכול, אכזריות זו נובעת כנראה משרידיה של חשיבה מאגית. מתייחסים אל המתאבל כאילו אסונו – עונש הוא, סימן שיש בו פגם. מכאן נובעת דחייה ופגיעה בילד, דווקא בשעה שבה הוא זקוק יותר מכל לתמיכה מחבריו. מחנכים יכולים לסייע רבות לילד השכול גם בתחום יחסיו החברתיים. שיחה עם בני הגיל תבהיר להם מה נשתנה במציאות חייו של הילד, ולאיזו התייחסות הוא זקוק כדי שלא יהיה קורבן ללעג או להצקות, ומצד שני לא יהפוך מוקד לרחמים, אלא ירגיש מוגן במערכת התמיכה החברתית שלו. לא רק פחדים מעורר המוות. האירועים הבלתי צפויים והמוזרים, הקשורים בנסיבות המוות ובטקסי האבל והקבורה, עשויים לעורר סקרנות וחקרנות. אולם תחושה של פלישה לתחום אסור עלולה לחסום את הסקרנות ובעקבותיה נחסם כל ביטוי של עניין ואמפתיה. מכאן יובן הקושי של ילדים להגיב כלפי בן כיתתם המתאבל בתגובה אוהדת. בקושי זה משתקפת תערובת של מבוכה ורגשות אשם, המקשה על ילדים כעל מבוגרים את הבעת הצער וההשתתפות באבל.
תוכנית הכנה בנושא המוות
תוכנית ההכנה עשויה להיערך בשלוש דרכים מקבילות:
א. הכנה מונעת, הכוללת אימון בדרכים שונות של ביטוי-חוויות ופעילות גומלין חברתית, שבכוחה לסייע לילדים בהתמודדות במצבי-לחף שונים וגם באלה הכרוכים במפגש עם המוות. אימון +ה יש לשלב בלמידה קוגניטיבית, שתקיף היבטים שונים של סיום מחזור החיים בטבע, בקרב בעלי חיים ובתחברה האנושית.
ב. התערבות ישירה, נוכח מותו של אדם קרוב ומוכר לילדים, שאינו בן משפחה (חבר בן אותו גיל, מורה, שכן או מכר), המטרה לתת אפשרות לביטויים רגשיים, כגון צער ופחד, וללמד דרכי התנהגות מתאימים של השתתפות באבל וניחום אבלים.
ג. סיוע במשבר במקרה של מוות במשפחה. מתוך רגישות לתהליכי האבל והתגובות לטראומה של האובדן יש להתאים את התכנים לגיל הלומדים ולרמת התפתחותם, ראוי לבדוק תמיד מחדש מה הן המשמעויות השונות אשר מייחס כל ילד למוות, בהשפעתם של חשיפה מוקדמת למוות, של העמדות הרווחות במשפחה ושל מידת הבשלות הקוגניטיבית והרגשית של כל ילד וילד.
היבט התפתחותי לצורך התאמת התוכנית לרמות ההתפתחות ולהתעניינות של המשתתפים העתידים יצרנו, באופן שרירותי מעט, שלוש קבוצות גיל במרווחים של חמש שנים. אנו מציעים להתייחס לחלוקה זו בגמישות מירבית ולבדוק את התאמת הפעילות לפי האפיונים של היחיד ושל כל קבוצה. הפעילויות מסומנות לפי מפתח קבוצות הגיל.
הגיל הצעיר – גיל הגן והשנים הראשונות של בית הספר – מגיל ארבע עד שמונה.
גיל הצמיחה – ראשית ההתבגרות – מגיל תשע לערך עד שלוש-עשרה.
גיל הנעורים – מגיל ארבע-עשרה עד שמונה-עשרה.