שינוי פניו של האויב – לקראת פיוס מאת ד"ר עפרה אילון

דצמבר 20, 2022

פיוס – אמנות עשיית השלום, נהוגה בדרך כלל בין אויבים. כאשר חברה נעה לעבר שינויים פוליטיים הקשורים לשלום, יש צורך בהתאמת היחס של הקבוצות הלוחמות זו כלפי זו. אלה שהוכרזו בעבר כ'אויבים' יהפכו ל'שכנים', והעוינות תוחלף בשיח.

הצהרתו של גנדי: "אין דרך לשלום – השלום הוא הדרך", הייתה עד כה קו מנחה לא מספק למחנכים לשלום המחפשים שיטות יעילות לכינון פיוס (Keldorff, 1986). מחקרים על פירוק דעות קדומות (Lumsden & Wolfe, 1996) מצביעים על כך שתהליך שינוי הגישה כלפי ה'אחר' צריך להתחיל לפני המפגש בפועל בין יריבים לשעבר.

העבודה המדווחת כאן מעבירה את פיתוחן של תוכניות להגברת משאבי ההתמודדות והפיוס בעתות מצוקה. היא נובעת מלמעלה משלושה עשורים של מעורבות אישית בסוגיות של מלחמה ושלום בחברה הישראלית, כמו גם במדינות אחרות בעולם. המאמר מציג את הרעיון והפרקטיקה של סדנת הכשרה לפיוס לפסיכולוגים העוסקים בפגעי המלחמה.

לפני שניתן יהיה להפעיל תוכנית לימודים לפיוס, עלינו להתמודד עם שתי שאלות מטרידות:
a. מהם התפקידים הפסיכולוגיים והסוציולוגיים של ' אויב'?
b. . מהם התהליכים הפסיכו-דינמיים והפרקטיקות החינוכיות העומדות בבסיס 'יצירת אויב'?

אם נוכל לפענח את השאילתות האוניברסליות הללו, נהיה מצוידים טוב יותר להציע חלופה פסיכו-חברתית לאיבה, כלומר – פיוס. מכשולים חברתיים-פוליטיים לפיוס "האם אנחנו יכולים לחיות בלי אויב?" הפסיכולוגית דורותי רואו, בספרה "לחיות עם הפצצה" (1985), טוענת כי אנו יוצרים את עולמנו מתוך מבנים מנטליים ותופסים את הזהות האישית והחברתית שלנו במונחים של ניגודים. כך אנו יכולים להגדיר את עצמנו (אני) רק באמצעות ההגדרה של 'האחר' (לא אני). הצורך ב'אחר' , 'הזר', ה'זר' כאמצעי להגדרת זהותה של כל קבוצה ושל הפרטים בתוכה נראה אוניברסלי. תפיסת ה'זר' כאיום מסייעת לקשור את הקבוצה יחד ותורמת ללכידותה. על ידי הגדרת ה'אויב' אנו תוחמים את גבולות הקבוצה שלנו ומעצימים את תחושת השייכות, הביטחון וההערכה העצמית שלנו בניגוד לנחיתות הנתפסת של 'האחר'. תהליך זה, שככל הנראה עתיק כמו הציוויליזציה, מתחזק שוב ושוב במשפחות, בתי ספר, קהילות, קבוצות כדורגל, קבוצות אתניות ודתיות, מפלגות פוליטיות, ומעל לכל – באומות.

התקוות לשינוי תהליכים מנוכרים ארוכי טווח אלה, טמונות בתיאוריה הקונסטרוקטיביסטית הנ"ל. כלומר, התודעה שיצרה אותם יכולה, עם הנחיה מתאימה, ליצור מחדש תפיסה פרו-חברתית, שבאמצעותה 'האחר' ייתפס כמשאב ולא כאיום. בתנאים מסוימים, סקרנות ואומץ יכולים להחליף חשד. אותה סקרנות שמניעה אותנו להעשיר את חיינו והאומץ להשתנות בנסיבות משתנות חיוניים להישרדותנו.
תיבת פנדורה

 

מכשולים פסיכולוגיים וחינוכיים בדרך לפיוס

"בתחילה אנחנו יוצרים את דמות האויב. לפני הנשק קיים הדימוי" (קין,1986)

 

פסיכולוגיית המעמקים מציגה בפנינו תובנות וראיות, המראות כיצד דימוי 'האויב' בנוי מהיבטים מוכחשים של העצמי. באמצעות מנגנון ההגנה המרכזי של ה'השלכה' מתרחש תהליך של פיצול פנימי ביחיד או בקבוצה: ה'טוב' מתפצל מה'רע'. אלמנטים דחויים, כגון רשעות, קנאה, חמדנות, שנאה וכודומה, נדחים כחלקים מהעצמי ומיוחסים ל'אחר', בין אם זה אדם, קבוצת אנשים או אומה שלמה (Volkan, 1990). יונג (1980) טבע את המושג 'צל' כמטאפורה רבת עוצמה של 'הצד האפל' של האישיות, המכיל את אותן תכונות ותכונות בלתי רצויות שאנו מסרבים להודות בהן כפי שהן שלנו. על ידי הכחשתם אנו מאפשרים להם לשלוט בנו. כפי שנראה בלתי סביר שנכיר

בפיצול הפנימי בין חלקים טובים ורעים של העצמי, "אנו מונעים לפברק אויב כשעיר לעזאזל כדי לשאת בנטל העוינות המוכחשת שלנו" (Keen,1986). פיצול זה אחראי ליצירת 'מסכות אויב' בדמיוננו ולהדבקתן על פניהם של אלה שאנו מגדירים כ'אחרים', ללא הבחנה. מסכות אלה מעבירות את הארכיטיפים של 'הצל' וה'רשע'. האויב מתואר כלא אנושי ונחות, המכיל שורה של תכונות שליליות כגון מכוער, מלוכלך, חמדן, לא ישר, פלילי, ברברי, שטני.

כשהוא עטוף בדימויים כאלה, ה'אחר' הופך למטרה מוכנה לרדיפה ולהרס. תפיסות אלה מחוזקות לעתים קרובות על ידי חינוך מהגיל הרך ועל ידי שטיפת מוח פוליטית בהמשך החיים. שילוב זה יעיל מאוד. היא מאפשרת לנו לייחס תכונות שנאה ומאיימות מסוימות לקבוצה של אנשים שאנו תופסים כזרים או שונים. מצבים של יריבות פוליטית ומלחמה יוצרים מעגל קסמים, המזין את הסטריאוטיפים הללו וניזון מהם.

הממשק בין מפגשים עוינים חיצוניים כמו באלימות הנגרמת על ידי מלחמה, לבין השלכות של חלקים דחויים פנימיים, יוצר שילוב פסיכו-חברתי מתמשך של פחד/שנאה שקשה לשנותו.
כאשר אנו מתבוננים בשורשי המלחמה מנקודת מבט יונגיאנית, נקבל כלים פסיכולוגיים המסייעים ליצירת שינוי (אברמס וצוויג, 1991). נקודת מבט זו יכולה ללמד אותנו כיצד נוכל להשיב את הצל שהשלכנו על האויב. עלינו לחוות ולהבין את הנטייה שלנו להקרין את ה'רע' הפנימי על אחרים, על ידי מודעות לדואליות של 'טוב' ו'רע' בתוך הנפש האנושית, אם ניקח בעלות מחדש על החלקים הדחויים האלה של עצמנו, נעשה את הצעד הראשון לקראת קבלת 'האחר'.
במאמרו רב העוצמה "פני האויב", קין (1986), , מעלה שורה של שאלות בהשראת תיאוריית "הצל" היונגיאנית: "כיצד אנו נאבקים בפרנויה, אשליה, פינוק עצמי, אשמה אינפנטילית ובושה, עצלנות, אכזריות, עוינות, פחד, אשמה, חוסר משמעות? התשובה היצירתית למאבק זה נגד 'הפיתויים הדמוניים של העצמי' מובילה לחיפוש אחר דרכים חדשות להילחם ב'עצמי' המעוות, הסוטה והמזיק. המטרה של הכרה וקבלת 'הצל' שלנו היא לעצור את הפיצול והתוצאות המסוכנות שלו. מהלך זה דורש יכולת גוברת להכיל את המתח של הניגודים, כדי להכיל גם טוב וגם רע, נכון ולא נכון, ולשלב אותם באישיות שלנו".
כשמגיעה ההדמנות לשינוי, כמו, למשל, בעקבות משא ומתן מדיני עם אויבים לשעבר, נוצרת גם הזדמנות לשנות ולהתאים את התהליכים הפנימיים של השלכת ה'רוע', של השעיר לעזאזל ושל הנקמה (Schmookler, 1988).

פצעי הטראומה

"אם תלקק את ליבי, זה ירעיל אותך" (ניצול שואה)

לא הכל השלכה. יש לנו עדויות רבות לכך שחוויות טראומטיות אישיות עשויות, במקרים מסוימים, לעורר דעות קדומות, שנאת זרים ואלימות, כמנגנונים המסייעים להדוף את הפחדים והזיכרונות הנוראיים של הטראומה ולפרוק צער וכעס מסיביים. תוקפנות פוסט טראומטית, יחד עם סימפטומים אחרים של סבל PTSD, זקוקה לטיפול פוסט טראומטי לפני שניתן יהיה לתעל אותו לדרכי פעולה קונסטרוקטיביות יותר (Ayalon, 1998a). אובדן ואבל גובים את מחירם. כאב האובדן ללא עיבוד והחלמה, השכיח כל כך בעתות מלחמה והשמדה המונית, עלול להימשך שנים ולפרוץ בהתנהגויות אנטי-חברתיות מסוכנות. מגוון האסטרטגיות להתמודדות עם טראומטיזציה משתנות מאוד. חלק מהניצולים מאמצים אסטרטגיות צבאיות, חלקם בסופו של דבר מדוכאים וחולים, בעוד שאחרים (הרוב, על פי הרמן, 1992) מאמצים אסטרטגיה הרואית ו / או הומניטרית.

מפגש אינטראקטיבי בין נציגי קבוצות יריבות
להלן קטעים מתהליך הפיוס, כמו גם תיאורים של טכניקות ספציפיות המשמשות לשיפור המטרות של התערבויות לאחר המלחמה. קשה מאד לנהל מפגשים בין קבוצות יריבות לאחר מעשי איבה, אך בדרך כלל לא ניתן לעשות זאת במהלך פעולות עוינות אקטיביות של מלחמה.
כתוצאה ממשא ומתן דיפלומטי ב-1995, כאשר הסיכויים להפסקת אש ריחפו מעל יגוסלוויה לשעבר מוכת המלחמה העזנו לנסות את הבלתי אפשרי. הפגשנו קבוצה של מטפלים פסיכו-סוציאליים מבוסניה, סרביה, קרואטיה, מקדוניה ומונטנגרו. עמיתים אלה, שהוכשרו לתיקון פגעי המלחמה בקהילותיהם, התאמנו איתנו בשנים הקודמות בסמינרים נפרדים הן בישראל והן בארצותיהם. כעת הם התכנסו יחד על קרקע נייטרלית כדי לנהל משא ומתן על התנאים המוקדמים הפסיכולוגיים לפיוס.
נושא הליבה של המפגש הרגיש הזה היה יצירת אמון בין המשתתפים השייכים לקבוצות היריבות שנלחמו זו בזו במשך 4 שנים עקובות מדם. האם המשתתפים יכולים לסמוך זה על זה? האם הם יכולים לסמוך עלינו? אנחנו, שלושת הפסיכולוגים הישראלים, זכינו לשיתוף הפעולה של המשתתפים במהלך הסמינרים הקודמים שלנו, כאשר עבדנו עם כל קבוצה בנפרד. את המומחיות המקצועית שלנו שאבנו מחיינו ומעבודתנו המקצועית בישראל כפסיכולוגים בשירותי סיוע בטראומה במדינה עם היסטוריה ארוכה של טראומת מלחמה, (Ayalon, 1983; 1992; 1993a; b; c; להד 1997. גל, 1996) העובדה שצברנו ניסון חיים בנסיבות דומות לאלה של המשתתפים חיזקה את האמינות שלנו כבעלי "חווית גורל משותפת" אישית ומקצועית איתם. המשתתפים כבר הכירו את הגישה הסלוטוגנית (מוכוונת בריאות) שלנו לשיפור משאבי ההתמודדות של יחידים וקבוצות תחת לחץ. הם קיבלו את העובדה שהעוזרים, כחלק מהחברות המבוהלות שלהם, היו מצולקים מאותה מלחמה שאת צלקותיה הם מנסים לרפא. הצורך שלהם בריפוי אישי הוכר. דגש רב הושם על העצמת המשתתפים תוך הקניית מיומנויות חדשות לעבודה עם החלמה מטראומה, שכול, אלימות, פליטים, שיבה ופיוס. כדי לבטא את תהליך הלמידה ההדדי, הצגנו את עצמנו לא כמורים או מדריכים אלא כמשאבים להמשך הלמידה. כל האלמנטים הללו נחשבו לאבני הבניין של האמון.

מכשולים, סיכונים ואתגרים

מפגש זה הפגיש בין אנשים שהופרדו על ידי זוועות המלחמה. המלחמה שחקה והרסה את הפוטנציאל לתקשורת ולשיתוף פעולה. היה ברור שפצעי המלחמה עדיין גולמיים, משקפים את תחושת העצמי המרוסקת ואת תחושת הקהילה המרוסקת. הפגישה הייתה אתגר רווי חרדה, שנאה, חשדנות, כאב וכעס, רווי תקווה שברירית ודבקות. האתגר היה לעזור למשתתפים לעבור תהליך של המרה פסיכולוגית, לעזור להם לוותר על עמדות מושרשות ותביעות לקורבנות. כפי שאמר אחד המשתתפים ביום הראשון: "אני לא יכול לקבל את העובדה שהילדים של הצד השני פגיעים כמו שלנו וסבלו כל כך הרבה". למרות שכולם חלקו הסכמה מרומזת שלא לפתוח את 'תיבת הפנדורה' של פולמוסים פוליטיים למען הניסיון של התאוששות ופיוס, העימותים בין התוקפים לכאורה לבין הקורבנות היו בלתי ניתנים לערעור עבור רבים מהמשתתפים. בשלב זה ראו חלקם את ההכרה בכך שלכולם יש 'גורל משותף' כהתקפה על חוש הצדק שלהם!

בשלבים הראשונים של סדנת ההכשרה המתחים שלא באו לביטוי צפו ועלו במידה מדאיגה, נראו בשפת הגוף, במבטים נמנעים או דמעה אקראית. המפגש שהחל באיבה, חשדנות, האשמה ואשמה בין תת-הקבוצות היריבות השונות, ו התפתח בהדרגה לרשת מקצועית אינטראקטיבית ובהמשך נתמכת הדדית.

בנוסף למכשולים אלה, כולם חלקו תחושה מטרידה של חוסר ודאות, שהתנשאה כמו עננה מעל המפגש הדו-משמעי הזה, בנוגע לתוצאות המשא ומתן הפוליטי בדייטון, אוהיו. כישלון המשא ומתן איים להשמיד כל סיכוי ליישם את ניצני הפיוס המתהווים שפותחו במאמץ כה רב בסדנה.

מקום בטוח
הפסיכולוגיה החברתית תמכה זמן רב ברעיון כי הפגשת נציגים של פלגים יריבים באווירה נינוחה מסייע לוויתור על האיבה. אולם מחקרים מאוחרים הוכיחו כי עצם המפגש אינו יעיל, אלא אם כן שתי הקבוצות היריבות מתאחדות באמצעות מטרה שמושכת אותן יחד (Lewin, 1948). בהמשך, הגענו גם להבנה כי ההתנגדות לשינוי עמדות כלפי היריב מושרשת ב"צורך פסיכולוגי, כגון זהות, ביטחון, הכרה, השתתפות, כבוד, צדק ופחדים " (Kelman,1991).
חיפשנו גישה חדשה, כזו שתספק צרכים רגשיים, כמו גם את הצורך בהערכה מחדש קוגניטיבית ובפעילויות פרו-חברתיות. בנייתה מחדש של חברה שיכולה להחלים ממלחמה ולפתח אמצעי קיום בשלום זקוקה לשיקום 'האזור החברתי' הפגוע. ברור שמשימה זו הייתה מעבר להיקף הסדנה. מאידך גיסא, שיטות לריפוי 'האזור הפנימי האינדיבידואלי' שעבר טראומה היו בתחום המשתתפים, כעובדי בריאות הנפש. אבל בהתחלה, זה היה כמעט בלתי אפשרי לחלוק את החששות הטיפוליים האלה בקבוצה מעורבת כזו. לכן, היה חיוני ליצור אזור שלישי – שיספק 'מרחב מעבר' (Winnicot, 1971; Lumsden, 1995), שבו ריפוי אישי ופיוס חברתי יכול להתרחש. כפי שמשחק יצירתי בחיי הילדים הוא הכרחי למעבר שלהם בין העולם הקונפליקטואלי הפנימי למציאות החיצונית, כך גם העיסוק היצירתי-מטאפורי היה חיוני עבור המשתתפים המבוגרים, משום שהוא העניק להם מרחב בטוח להתנסות בשינוי, ריפוי וצמיחה וניסיונות ליצור סדר מתוך הכאוס.
להלן כמה דוגמאות לטכניקות ולאסטרטגיות היצירתיות שבהן השתמשנו בפעולה באזור ה'מעבר' השלישי.

1. לפגוש את השדים הפנימיים שלך
דמיון, רגש וקוגניציה. שיטות: דיאלוג פנימי, ציור, משחק תפקידים, מוסיקה, ריקוד, שחזור קוגניטיבי.
נכנסנו ל'אזור השלישי' של הביטוי היצירתי על ידי הצגת מערך של אובייקטים קטנים קלפים מטפוריים, כדי לבחור מתוכם אובייקטים של 'אהבה' ו'שנאה'. המשתתפים יכלו להקרין עליהם את הפיצול הפנימי בין ה'אני' – הדימוי העצמי החיובי, לבין ה'לא-אני' – האויב המרושע והמושמץ. הם נשאו דיאלוגים דמיוניים בין הדימויים האלה, ואז הם זיהו ושיחקו תפקידים ב'מפלצת' שבחרו, השתמשו במצלמה דמיונית כדי להגדיל את הדימויים הדמוניים האלה ואז לכווץ אותם למעמד זעיר, תוך שימוש בטכניקות N.L.P. (Bandler,1985).
פעילויות אלה סייעו למשתתפים להרחיב את המודעות העצמית שלהם ולבסוף לקבל את 'השדים' כהשלכות הפנימיות שלהם. כפי שמדענים פוליטיים כמו Sandole & Merwe (1993) מציעים, "אם אנו רוצים שלום, כל אחד מאיתנו חייב להתחיל דה-מיתולוגיזציה של האויב, להחזיר לעצמנו את הצל שלנו, לחקור את הדרכים האינסופיות שבהן אנו מכחישים ומשליכים את האנוכיות שלנו, אכזריות, חמדנות וכן הלאה על אחרים".
תהליך זה יצר את הגשר בין פיצולים פנימיים לבין קונפליקטים בין-אישיים. והכין את הקרקע לדיונים מאוחרים יותר על שיטות לגישור בין קבוצות אתניות ופוליטיות מקוטבות.

אויב או ידיד: שינוי עמדות כלפי האויב
(מצבים: מערכות השפעה ואמונה. שיטות: סיפור סיפורים, כתיבה וקריינות מחדש)

כדי לטפל בסוגיות של נאמנות לאומית מול ערכים הומניטריים השתמשנו בביבליותרפיה – באמצעות סיפור מטאפורי. הסיפור של פרל באק, "האויב", הציב את הקונפליקט בין נאמנויות לאומיות לבין התחייבויות הומניסטיות בזמן ובמקום מרוחקים (Buck, 1950) הסיפור נסב על רופא יפני במלחמת העולם השנייה, שמתמודד עם דילמה מוסרית, האם לרפא או להרוג חייל אויב אמריקאי פצוע שברח מהכלא. כאשר מתמודדים עם הקונפליקט הבלתי נמנע, 'גיבור' הסיפור צריך לבחור בין שתי מערכות הערכים הללו. היתרון הטיפולי של סיפור שנבחר היטב טמון בכך שהוא מעביר נושאים של טאבו, כאב או פחד במסווה של מטאפורה, ומאפשר לשומעים למצוא בו כמה פתרונות שנראים תפורים עבורם ועבור המאבקים הפנימיים הייחודיים שלהם. זה חל על התוכן המפורש כמו גם על המסרים המשתמעים.

 

שימוש טיפולי בסיפורים כרוך במשימות ספציפיות. המשימות נועדו להקל על ביטוי אישי, ולעורר זיכרונות, ידע, משאלות וציפיות (איילון, 1993d; 1996). בסיפור "האויב" התבקשו המשתתפים למלא את תפקיד "היועץ המטאפורי" ולכתוב מחדש את קו הסיפור. סיפורו של כל משתתף שיקף חששות וקונפליקטים מוסריים בנוגע לסוגיית התקשורת עם 'אויבים'. הנרטיבים החדשים שותפו ונדונו בקבוצה, בתוך המרחב הבטוח של המטאפורה, כהקדמה להתמודדות עם מצבים בחיים האמיתיים. בחינת דילמות עמוסות ערכים מהמרחק הבטוח של המטאפורה אפשרה למשתתפים להשיג יותר גמישות וסובלנות ממה שהיה אפשרי אחרת. מרחב המעבר של המציאות 'כאילו' איפשר להם להשאיר דימויים מושרשים של האויב ולנהל משא ומתן על חלופות חדשות. המבנה והתהליך של יצירת סיפורים מטאפוריים (Gersie, 1997) בהתמודדות עם סוגיות לא פתורות, סיפקו למשתתפים כלי רב עוצמה למאמצים עתידיים בעבודת פיוס בתוך קהילותיהם.

זיכרון הגוף וריפוי
(השיטה: הרפיה, משחקי גוף, אינטראקציה פיזית).
למרכיב הפיזי בקונפליקט, בטראומה ובהחלמה יש חשיבות רבה. בחוויות טראומטיות, המערכת החושית-מוטורית מעוררת מאוד והגוף זוכר את ההלם הטראומטי זמן רב לאחר שהטראומה הפכה אירועי עבר לזיכרונות רחוקים (Herman, 1992). הצורך לרפא את דימוי הגוף שולב בטיפול בשיטות מיוחדות המתמקדות במודעות לתגובות הגוף, למרחב האישי ולגבולות (רוטשילד, 1993). הגוף פועל במרחב אישי, אותו מרחב שאליו פולשים הזר, האנס, היורה. מתוך מחשבה על כך, שילבנו בסדנה שלנו את הפעילויות הבאות, כדי לשפר את משאבי ההתמודדות הפיזית. הצגנו פעילות משחק פיזית-מטאפורית שהדגישה את פגיעותו של הגוף תוך שהיא מלמדת כיצד להגן על גבולותיו מבלי לחזור לאלימות נקמה.
כל משתתף החזיק קצה אחד של חבל קצר, שהיה קשור בקצה הרופף לכל החבלים האחרים, ובכך ייצג שעבוד וחופש אישי מוגבל. על פי הצעתו של המאמן, החבלים שהגבילו בעבר את חופש התנועה הפכו למכשירי מגן, לתיחום גבולות, לתמיכה ולקשר. ה'משחק' נמשך עד שכולם היו מותשים והדואליות של התחושה הפיזית שקעה פנימה. חקירות גופניות לא מילוליות אחרות נוסו בין אנשים מפלגים יריבים, כדי שכל אחד מהם ימצא את סוג המגע התומך והלא מאיים ויתחיל לבנות אמון מעבר למה שמילים יכולות להשיג. החוויה הפיזית הישירה הפתיעה את המתאמנים. על פי הצהרותיהם, לעתים רחוקות הם שקלו לכלול את התנסות הגוף בעבודתם הטיפולית כרצויה או אפילו לגיטימית. בסופו של דבר הושגה הסכמה, לפיה דימוי הגוף/העצמי זקוק לאישור בתהליך בניית אמון אישי ובין-קבוצתי. בשפה החדשה של פתרון סכסוכים פסיכו-פוליטיים, 'אישור' בא לרמוז על קבלה של הערכים הבסיסיים ביותר של האדם האחר ואת הערך העצמי (Montville, 1993).

 

המרפא הפצוע כסוכן השלום

מטפלים שנחשפו לחומר טראומטי מעידים לעתים קרובות שהם מסתכנים בטראומה בעצמם. עבודה עם נפגעי טראומה יכולה להיות מאתגרת במיוחד עבור מטפלים, שעשויים אפילו להשתלט על הכאב והכאב של לקוחותיהם, מבלי להיות מודעים תמיד להדבקה הרגשית. סיכון זה קיבל שמות שונים, כגון "טראומטיזציה עקיפה" (Lansen,1993), "הפרעת דחק טראומטית משנית" (APA), "שחיקה" (Pines, 1993) ולאחרונה "עייפות חמלה" (Figley, 1996). פיגלי מכנה זאת "הלחץ של אכפתיות רבה מדי", (איילון, 1992). מטפלים בטראומה ביוגוסלביה לשעבר ובישראל, החשופים לטראומטיזציה ראשונית ומשנית בעת ובעונה אחת, מכירים היטב את הסיכון הזה. האינטראקציות היצירתיות בסדנה זו, שמטרתן להגן על עוזרים מפני עייפות חמלה, היוו תמיכה מרכזית בתפקידם החדש של המשתתפים כמחנכים לשלום ומפשרים.

סיכום

תוכנית הוליסטית ורב-ערוצית של יישוב סכסוכים ופיוס חולקה על ידי צוות הכשרה ישראלי וקבוצת מטפלים מיוגוסלביה לשעבר. הרעיון של 'מרחב מעבר' סיפק מיכל בטוח להיאבקות עם בעיות בלתי פתירות לכאורה. יהיה זה יומרני להניח שלהתערבות חד-פעמית, יעילה ומרגשת ככל שתהיה, תהיה השפעה מתמשכת על שינוי הגישה. אנו מחויבים לחפש שיטות חדשות ולפתוח יותר מערוץ תקשורת אחד לחיזוק השינוי. נושא הפיוס לא מוצה, אבל תיבת פנדורה נפתחה, ובתחתית אנו עשויים למצוא תקווה.

References

Abrams, J. & Zwieg, C. (1991) Meeting the Shadow. New York: Putnam.
APA, (1994) DSM 4. Washington DC: American Psychiatric Association
Ayalon, O. (1983) Coping with Terrorism – the Israeli Case
. in: Meichenbaum, M. & Jaremko, D.
(Eds.) Stress Reduction and Prevention N.Y.: Plenum pp. 293-339.
Ayalon, O. (1992) Rescue – Community Oriented Prevention Education for Coping with Stress. Ellicott City, MA. : Chevron Publishing Corporation.
Ayalon, O. (1993a) A Community from Crisis to Change. in: M. Lahad & A. Cohen (Eds.) Community Stress Prevention 2. Kiryat Shmona, Israel:
Community Stress Prevention Center. pp. 69-84.
Ayalon, O. (1993b) Sealed Rooms & Gas Masks: Ibid. pp. 85-92.
Ayalon, O. (1993c) Post Traumatic Stress Recovery. in: J. Wilson & B. Raphael. (Eds).
International Handbook of Traumatic Stress Syndromes. New York: plenum Press. pp. 855-866.
Ayalon, O. (1993d) Death in Literature and Bibliotherapy. in: R. Malkinsom, Sh. Rubin, E. Vitztum (Eds.), Loss & Bereavement in Israeli Society.
Jerusalem: Ministry of Defence. pp.155-175. (Hebrew)
Ayalon, O. (1996) Death Metaphors & Bibliotherapy. Rockefeller Foundation, Study Centre, Bellagio. Italy.
Ayalon, O. (1998a) Community Healing for Children Traumatized by War. 
International Review of Psychiatry, 10. pp. 248-257.
Bandler, R. (1986) Use Your Brain for a Change. Utah: Real People Press.
Buck, P. (1950) The Enemy. Collected Stories. New York:
Capewell, E. (1995) Personal communication.
Desivilya, H. Gal, R. & Ayalon O. (1996)) Long-Term Effects
of Trauma in Adolecence. Anxiety Stress & Coping, 9 / 3. pp. 135-150.
Figley, R, (ed.) (1996) Compassion Fatigue. New York: West View.
Gersie, A. (1997) Reflection on Therapeutic Storymaking. London:
Jessica Kingsley Publishers.
Herman, L.J. (1992) Trauma and Recovery. New York: Basic Books.
Jung, C. (1980) The Archetypes and the Collective Unconscious. Bullingen Series xx, vol. 9. Princeton: Princeton University Press.
Kelman, H. C. (1991) A Behavioral Science Perspective on the Study of War and
Peace, in: R. Jessor (Ed.) Perspective on Behavioural Science.
Boulder: Westview. pp. 245-275.
Keen, S. (1986) The Faces of the Enemy. New York: Harper & Row.
Keldorff, S. (1986) A Pathway to Positive Peace. Presented in: European Psychologists for Peace Conference. Helsinki.

Lahad, M (1997) Basic Ph – The Story of Coping resources. in: M. Lahad & A. Cohen (Eds.) Community Stress Prevention Vol 1-2. Kiryat Shmona, Israel: Community Prevention Centre. pp. 117-145.
Lansen, J . (1993) Vicarious Traumatization in Therapists Treating Victims of Torture and Persecution. Torture, 3, 4. pp. 138-140.
Lewin, K. (1948) (Ed.) Resolving Social Conflicts. New York: Harper.
Lumsden, M. (1995) Breaking the Cycles of Violence, New York: APA
Proceedings convention.
Lumsden, M. & Wolfe, R. (1996) Evolution of the problem-solving workshop: An introduction to social psychological approaches to conflict resolution. Peace and Conflict: Journal of Peace Psychology 2 (1) 37-67
Montville, J., (1993) The Healing Function in Political Conflict Resolution. In
D. Sandole, & van der H Merwe. (Eds.) Conflict Resolution – Theory
and Practice. Manchester: Manchester University Press.

Pines, A. (1993) Burnout. In L. Goldberg & S. Breznitz (Eds.) Handbook
of Stress. 2nedition. New York: Free Press. pp. 386-402.
Rothschild, B. (1993) A Shock Primer for the Body Psychotherapist. Energy & Character, vol. 24, 1.

Rowe, D. (1985) Living with the Bomb. London: Routledge & Kegan.
Sandole, d. & Merwe van der H. (Eds) (1993) Conflict Resolution – Theory and Practice. Manchester: Manchester University Press.
Schmookler, A.B. (1988) Out of Weakness: Healing the Wounds that Drive Us to War. New York: Bantam.
Volkan, V. (1990) Psychoanalytic Aspects of Ethnic Conflicts. in: J.V.Montville (Ed.) Conflict and Peacemaking in Multiethnic Societies. Washington D.C.: Lexington. pp.81-92.
Winnicot, D.M. (1971) Playing and Reality. Middlesex: Penguin Books.

——————————————————————————–
Dr. Ofra Ayalon
NORD COPE CENTER
E-mail : nordcards@gmail.com

0
    0
    העגלה שלך
    העגלה ריקהחזרה לחנות