הזכות הבלתי מעורערת לחיים טובים / ד"ר עפרה אילון

הזכות הבלתי מעורערת לחיים טובים

הקדמה למהדורה העברית לספר:

לזכות מחדש בילדות מאושרת

מאת ד"ר עפרה אילון

ספר קטן וצנוע זה עלול לעורר מהומה גדולה בחוגים נרחבים של בעלי מקצועות הטיפול הפסיכולוגי. בלהב דק, משונן על ידי ידע מקצועי רחב ואמונה בכוח האדם לשנות את מסלול חייו – חותך המחבר במסורות פסיכולוגיות, שהתגבשו והתקדשו במאה השנים האחרונות. הוא מסרב לקבל את הגישה המושרשת כי "ילדותו של האדם היא גורלו". טענתו העיקרית היא של הספר היא 'טענת החוסן הנפשי', המתבססת על עובדות מחקריות שנאספו בשנים האחרונות ומומחשות בעזרת עדויות מן החיים. את התשובות לשאלה: "מה עוזר לך לשרוד מתוך מצוקות הילדות?" דולה המחבר מבין מאות מכתבים של אנשים שנענו לפנייתו. סיפורים אישיים אלה, המחוזקים במחקר פסיכולוגי עדכני, מציגים לפסיכולוגיה אתגר חדש:  עיצוב חיינו אינו כבול להבנת העבר אלא דווקא להבניית העתיד.

ד"ר בן פורמן משתית את התזה האופטימית שלו על ידע רחב בפסיכיאטריה, בספרות ובמקורות היהדות. כפסיכיאטר ילדים ותיק הוא עשה 'הסבה' מחקר הפסיכופתולוגיה של הילדות לחקר משאבי ההתמודדות. זה המקום לציין כי המעבר מהתמקדות באבחון החולי לחיפוש הכוחות המשמרים את הבריאות הנפשית הולך ותופס מקום נכבד בספרות המקצועית, בטיפול בחינוך ובתקשורת. ערוץ המדע הקרין סרט תיעודי על ילדי רובע הארלם שבניו-יורק. בני נוער שרואינו במשדר סיפרו כיתד התמודדו עם חשיפה לסמים ואלכוהול, לפגיעות בגוף ולרצח, לעזובה ולעוני. הם שרדו בהצלחה כנגד כל הסיכויים, מאחר שגילו את יכולת העמידה בלחצים, את הבחירה במימוש הפוטנציאל האנושי ואת צמיחתם כבוגרים חיוביים. אותם ילדים קיבלו לידיהם מסרטות וידאו, שבאמצעותם תיעדו את שכונתם על היופי ובכיעור שבה וסיפרו את סיפורם האישי. הנה מספר מובאות מדבריהם, השופכות אור על גורמי החוסן שפעלו לטובתם:

"אני כועס מאוד, אך אני הופך את הכעס שלי לנחישות, לעשייה של דברים…"

"אבי היה שתיין, התעלל בבני המשפחה ונטש את הבית. הבנתי שאני יודעת להיאבק ושאני צריכה לעשות כל מה שאבא לא עשה…".

"המוטו שלי – למרות שהחברים מושכים אותי למטה, אני שואף לפסגה. גם אם לא אגיע, הרי אוכל להתקרב לשם…".

"נאלצתי ללמוד להגן על עצמי…".

"בשכונה שלנו יש בינתיים רק יריות. הדור שלנו חייב לקחת את עצמו בידיים כדי שנשפר את תנאי חיינו ואת שכונתנו…"

"אתה חייב להאמין בעצמך, להרגיש שאתה שווה משהו…"

"לעשות משהו בזמן הפנוי, להתרחק מהרחוב, להתרחק מהצרות, לעשות ספורט כדי להירגע, להוציא אנרגיה במקום להסתבך,

להפעיל את הראש, לקחת אחריות, לבחור דרך חיים, להאמין בעצמי…"

אין צורך להרחיק לכת. בחברה הישראלית המכונה "המעבדה העולמית להתמודדות בלחצים" פועלים ויוצרים אנשים רבים בכל הגילאים המתמודדים עם איימי השואה, פיגעי המלחמה וטראומות של טרור וממחישים בחייהם את התפיסה, כי טמונים בנו כוחות המאפשרים להתגבר על מצוקות ואסונות. 'גישת החוסן' משתקפת ביצירות רבות שנכתבו על ידי ניצולים שהיו ילדים בתקופת השואה, בעדויות בכתב ובע"פ ובאלפי הראיונות המצולמים בווידאו ובפרויקטים התיעודיים כגון אלה של במאי הסרטים שפילברג.

למרות הטענה כי החוויות הדואבות מדי נידחות מתודעתנו על ידי ניפוי מכוון ולכן הזיכרונות המודעים תמיד חיוביים יותר ממה שקרה במציאות (ברזניץ, 1981) נועדה שרשרת אין-סופית זו של עדויות לתת קול לניצולים ולמנוע את שכחת הזוועות. מתוך העדויות נשמע קולם של אנשים, שמתוך הכאב המחריד יצרו להם איזו שהיא אחיזה בחיים, וכמו עוף החול – בראו את חייהם מחדש בעזרת קשר אנושי, תושייה, דמיון ותקווה.

בחברה עתירת משברים כמו החברה הישראלית נמצאת גישת החוסן הנפשי יעילה ביותר עבור הפרט, החברה והקהילה. פיתחנו (במסגרת המרכז לשעת חירום בקרית שמונה) מודל של זיהוי משאבי התמודדות עלך פי ערוצי גוף, שכל, רגש, מערכת אמונות, חברה ודמיון (גש"ר מאח"ד), המשמשים אותנו במחקר ובטיפול בימי שלום ובתקופות מלחמה ולחץ. (אילון ולהד, 1990, 2000, להד ואילון 1994). בנקל אפשר לזהות ערוצי התמודדות אלה בספר שלפנינו, המשתלב היטב בממצאים שלנו לגבי יכולתם של ילדים להתמודד עם מצוקות ולשגשג.

אף שהמחבר מסיט את נקודת המבט ממה שמזיק לאנשים למה שמחזק אותם, מותיר הספר את הקורא עם שאלות רבות: האם אנשים מסוימים נולדים עם בעלי חוסן נפשי רב מזה של אחרים? מה הם ההבדלים בין המתמוטטים לבין המתמודדים במצבי לחץ? האם ניתן לרכוש תכונה כמו חוסן נפשי? האם אפשר 'ללמוד' להתכופף אך לא להישבר? ראוי כמו כן לתת את הדעת לסוגיה נוספת, שהיא מוסרים ופוליטית כאחת. האם הדגש על 'גישת החוסן' אינו עלול לתת לגיטימציה למעשי אלימות ופגיעה כלפי ילדים, מתוך 'הצדקה' צינית שהחוסן הטבוע בהם ישמור עליהם מני תוצאות הרסניות?!

אני מקבלת בכל לב את גישת החוסן הנפשי כמפתח להבנת האדם השורד. אולי מבין סיפורי ההתמודדות שמביא ד"ר בן פורמן עולות תמונות של התעללות מחרידה בילדים ובבני נוער. כחוקרת וכמטפלת בילדים מוכים ובמשפחות אלימות אני רואה צורך גם להתריע על הסכנות הטמונות בהצגת החוסן הנפשי כמגן על ילדים מפני מצבי מצוקה ופגיעה. הסכנה העיקרית היא בהקהיית רגישותנו לכאב הנורא של ילדים נטושים, מוכים ונבגדים על ידי המבוגרים, האמורים להגן עליהם. הורים מתעללים עלולים להסתתר מאחורי טענת 'החוסן' ולפטור את עצמם מאחריות לשלמותו ולבריאותו הנפשית של הילד. קשר השתיקה של החברה שממילא נוטה להתעלם מילדים החשופים להתעללות, עלול להתגבר ולדון ילדים אלו לטראומות ללא מוצא. המשאבים המועטים, שמופנים כיון לאיתור ולטיפול בילדים פגועים, עלול להיעלם כליל. בספריי "איזון עדין – התמודדות במצבי לחץ במשפחה" (1983) ו"ילדות כואבת" (1990) ניסיתי להראות עד כמה גדול הפיתוי להפוך ילד לשעיר לעזאזל ולהשתיק את קולו ולגזול את זכויותיו.

יותר מכל אני מאמינה כי "ילדות אינה צריכה לכאוב!"

לדעתי, יש לצרף את המאבק המתמיד למען שיפור חיים של ילדים עם האמונה בכוח האדם לגבור על הקשיים. תרומתו הגדולה של הספר היא בכך שהוא שובר את מיתוס הכישלון, שעל פיו ילדים שסבלו מהתעללות גדלים להיות מבוגרים אלימים. העדויות והמחקר מראים, שרבים מבין אלה שסבלו מילדות קשה מפתחים בהתבגרם רגישות מופלאה לסבלם של אחרים ומתמסרים באורח אישי ומקצועי להקלת סבל זה. בין דפי הספר מפעמת אמונה רוחו של האדם ומהדהדים בו דבריו של המשורר שאול טשרניחובסקי:

"כי עודני מאמין באדם, גם ברוחו – רוח עז!"