במהלך שנים רבות של עבודה עם זוגות הבנתי משהו פשוט ומורכב כאחד: רוב האנשים אינם באים לזוגיות כדי להילחם. הם באים כדי למצוא בית. ובכל זאת, אני פוגשת זוגות שמוצאים את עצמם עומדים משני צדי תהום. אוהבים, פגועים, עייפים, ולא תמיד יודעים איך לחזור ולהיפגש באמת.
“גשר” הוא מטפורה רבת-עוצמה. גשר מחבר בין שני קצוות של דרך על פני תהום, אבל הוא איננו רק מבנה טכני שמאפשר מעבר בטוח. גשר חי מזמין הליכה: צעד אחר צעד, לפעמים בביטחון, לפעמים בהיסוס. הוא מחבר בין המוכר לבלתי ידוע, בין העבר לעתיד, בין הבדידות לקשר, בין הפחד לאומץ.
כך אני רואה זוגיות: לא כמצב סטטי, לא כיעד שמגיעים אליו ונשארים בו, אלא כדרך. דרך שיש בה תקופות של קרבה ושל ריחוק, של ודאות ושל בלבול, של שמחה ושל עייפות. דרך שדורשת מאיתנו לא רק אהבה, אלא גם נכונות להמשיך ללכת.
רבים מגיעים לזוגיות מתוך תקווה גדולה: “לנו זה לא יקרה”, “אנחנו נהיה אחרים”, “האהבה תספיק”. בשלב כלשהו, כמעט בלי משים, הם מגלים את הפער בין החלום לבין חיי היומיום: עומס, שחיקה, שתיקות, מריבות שחוזרות על עצמן, ופחדים שקשה אפילו לתת להם שם. לא פעם מישהו אומר לי: “משהו נשבר בינינו”. ואני חושבת לעצמי שלא תמיד משהו נשבר, לעיתים קרובות משהו פשוט נשחק. לא ברעש, אלא בשקט. מה שנשחק, פעמים רבות, איננו רק האמון או התשוקה. נשחקת גם היכולת לראות זה את זה מעבר להרגל. היכולת לפגוש את בן או בת הזוג לא רק דרך מה שכבר ידוע, אלא דרך מה שעוד יכול להתגלות.
אני רואה כיצד מריבות קשות אינן באמת על הכלים בכיור, על הכסף, או על מי מאחר. מתחת לפני השטח כמעט תמיד מסתתרת שאלה פשוטה וכואבת הרבה יותר: האם אני חשוב לך?” האם אתה שם בשבילי כשקשה?” “ האם אני לבד כאן, או שיש לנו ‘אנחנו’ שאפשר להישען עליו?”
במשך השנים למדנו דרך עבודתה של סו ג’ונסון, על הזוגיות כקשר התקשרותי EFT.. גישת EFT מלמדת אותנו לראות את הזוגיות לא רק כשותפות פונקציונלית, אלא כקשר התקשרותי עמוק. בני זוג הם זה עבור זה מקורות לביטחון, לעוגן, לנחמה. כאשר תחושת הביטחון הזו מתערערת, מתעוררים פחדים ראשוניים: פחד מנטישה, מדחייה, מלהיות לא חשוב, מלהישאר לבד. פחדים כאלה אינם מופיעים בדרך כלל כבקשה לקרבה. הם מתורגמים לכעס, לביקורת, לשתיקה, להסתגרות או להתרחקות. במילים פשוטות: רבים מן הוויכוחים הזוגיים אינם אלא מאבק נואש על הקשר. אבל משהו חשוב עוד חסר בתמונה הזו. כי גם כאשר שני בני הזוג מפוחדים ומבקשים ביטחון הם לא תמיד עושים זאת באותה דרך.
כאן נכנס לתמונה המודל גש"ר מאח"ד של להד ואילון Ayalon & Lahad 2000)). מודל זה מציע לראות את האדם כמי שמווסת מצוקה דרך שישה ערוצים מרכזיים: גוף, שכל, רגש, מערכת אמונות/משמעות, חברה ומשפחה, ודמיון.
יש מי שנרגע דרך תנועה או עשייה, (גוף)
יש מי שפונה לחשיבה, לניתוח ולתכנון, (שכל)
יש מי שצריך לדבר ולבטא רגשות, (רגש)
יש מי שנשען על אמונה או על משמעות, (מערכת אמונות)
יש מי שזקוק לאנשים סביבו, (חברה ומשפחה)
יש מי שמוצא נחמה בדמיון, ביצירה, בזיכרון, (דמיון).
כאשר כל אחד מהם משוכנע שהדרך שלו היא “הנכונה” או “היחידה”, נוצר מעגל כואב:
האחד מרגיש נטוש.השני מרגיש מוצף או מותקף. ושניהם מרגישים שלא רואים אותם באמת.
אין דרך אחת נכונה. כל אדם בונה לעצמו במהלך חייו תמהיל ייחודי של דרכי התמודדות. אבל במצבי לחץ, ובמיוחד כאשר הקשר עצמו מרגיש מאוים, רובנו נוטים להיצמד למה שמוכר לנו ביותר ולעיתים גם להיתקע שם.
זהו לא פעם לב הטרגדיה הזוגית: שני בני הזוג רוצים ביטחון. שניהם רוצים קרבה. אבל הם מדברים בשפות ויסות שונות. אחת צריכה לדבר ולבכות כדי להרגיש פחות לבד. השני צריך לשתוק רגע, לחשוב, להסדיר את עצמו מבפנים. אחד מחפש חיבוק מיידי. השנייה מרגישה מוצפת וזקוקה למרחק. מנקודת מבט של ההתקשרות שניהם בעצם מבקשים אותו דבר: להיות בטוחים בקשר. מנקודת מבט של גש"ר מאח"ד הם עושים זאת בדרכים שונות לגמרי. כאשר כל אחד משוכנע שהדרך שלו היא “הנכונה”, נוצר מעגל כואב: האחד מרגיש נטוש. שני מרגיש מותקף או לא מספיק. ושניהם מרגישים שלא באמת רואים אותם. זוגיות במצוקה היא כמעט תמיד מצב כפול: מצד אחד זה איום על הביטחון בקשר, מצד שני זה נתפס כעומס, נוקשות או צמצום בדרכי הוויסות וההתמודדות של כל אחד מבני הזוג. מצד שני עומס, צמצום או נוקשות במערכות הוויסות והמשאבים האישיים
כאן בדיוק טמון הכוח של החיבור בין שתי הגישות:
הגישה ההתקשרותית EFT עוזרת לנו להבין על מה באמת נלחמים: על הקשר, על הביטחון, על המקום בלב של האחר.
גש"ר מאח"ד עוזר לנו להבין איך כל אחד נלחם: דרך הגוף, או השכל, או הרגש, או ההתרחקות, או החיפוש אחר משמעות, או הפנייה לאחרים, או הדמיון.
וכאשר משלבים ביניהן, מתאפשרת עבודה עמוקה יותר:
לא רק לשאול: "מה אתה מרגיש כלפיי?” אלא גם: "איך אתה מנסה להחזיק את עצמך כשקשה לך?”
לא רק :"ממה את פוחדת בקשר?” אלא גם: ,איזה משאבים יש לך ואיפה הם נתקעים עכשיו?”
במקום לראות את ההבדלים בין בני הזוג כבעיה אפשר להתחיל לראות בהם מפה.
מפה של דרכי התמודדות. מפה של צרכים. ומפה של אפשרויות לצמיחה הדדית.
כאן חוזרת הסקרנות להיות מפתח: לא סקרנות לגבי “מי אשם”, אלא סקרנות לגבי איך אתה בנוי ואיך אני בנויה, ואיך אפשר לבנות בינינו גשר שמכבד את שתי השפות גם יחד
השאלה חוזרת שוב ושוב היא: מה מאפשר לצאת מן המעגל הזה? מה מחזיר תנועה לקשר?
התשובה איננה טכניקה אלא עמדה נפשית: היכולת להישאר סקרן. לא סקרנות חטטנית. לא חיפוש ריגושים. אלא סקרנות שקטה, עמוקה, כזו שמסכימה לומר: "אני לא יודע עליך הכול. אני לא יודע עלינו הכול. אולי יש כאן עוד משהו שעוד לא ראיתי". כשאין סקרנות, הביטחון הופך לקיפאון. וכשיש רק סקרנות בלי ביטחון, אין בית. זוגיות חיה זקוקה לשניהם.
שלוש תמונות מן החיים
תמונה ראשונה: היא נלחמת, הוא נעלם
הם נשואים כבר שתים עשרה שנה. יש להם שני ילדים. כשהם נכנסים לחדר, אפשר כמעט להרגיש את המתח באוויר עוד לפני שהם מתיישבים. היא מדברת מהר, בקול טעון: “אני מרגישה שאני לבד בכל זה. אני מבקשת, מתחננת, כועסת ושום דבר לא זז.”
הוא יושב מכווץ מעט, מביט הצידה: “אין לי כוח לריב כל הזמן. כל מה שאני עושה אף פעם לא מספיק.”
במבט של התקשרות, זהו ריקוד מוכר: היא נלחמת על הקרבה, הוא נסוג כדי להגן על עצמו. ככל שהיא מגבירה את הלחץ, הוא מתרחק יותר. ככל שהוא מתרחק, היא נלחמת חזק יותר. שניהם, כל אחד בדרכו, מנסים לא לאבד את הקשר. במבט של גש"ר מאח"ד, מתגלה כאן מפגש בין שני סגנונות ויסות שונים: היא פועלת בעיקר דרך רגש ודיבור; הוא פועל דרך שתיקה, גוף והתכנסות. כל אחד מהם תקוע בערוץ שמוכר לו, וכל אחד מהם חווה את האחר כבלתי אפשרי .
במקום להתחיל בעוד שיחה על “מי צודק”, הם מתבקשים לבצע תרגיל פשוט: לעמוד זה מול זה, ולנוע יחד בחדר בקצב איטי מאוד, בלי לדבר. רק לשים לב זה לזה. מי מוביל, מי עוקב, מי ממהר, מי עוצר. בהתחלה זה מביך. אחר כך זה קצת מצחיק. ואז, לאט, משהו משתנה. הוא מגלה שהוא נוטה להאט ולחכות. היא מגלה שהיא נוטה למשוך קדימה. לרגע, בלי מילים, הם פוגשים את הדפוס שלהם אבל לא דרך מאבק, אלא דרך חוויה משותפת.
וכאן מופיעה השאלה החדשה: לא “למה אתה תמיד בורח?” אלא: “מה קורה לך בפנים כשאני מתחילה ללחוץ?” ולא “למה את תמיד תוקפת?” אלא: “ממה את מפחדת ברגעים האלה?” זו איננה פריצת דרך דרמטית. זו תחילתה של תנועה.
“תמונה שניה: אנחנו מתפקדים מצוין, אבל משהו מת”
הם יושבים זה ליד זה, מסודרים, מנומסים. אין ביניהם כעס גלוי. הם מדברים בשפה של “ניהול”: מי אוסף את הילדים, מי אחראי על החשבונות, מי זוכר לקבוע תור לרופא. הכול עובד. הכול מתוקתק. ובכל זאת, משהו בחדר מרגיש ריק. אנחנו כמעט לא רבים,” היא אומרת. “אבל גם כמעט לא נוגעים.” אנחנו צוות טוב,” הוא מוסיף. “פשוט… אין שם משהו.” לא היה משבר גדול. לא בגידה. לא דרמה. זה קרה לאט. כמו צבע שדהה בלי ששמים לב. כאן אין סערה, אבל גם אין חיים. הקשר בטוח אבל מרוחק. אין בו סיכון, ולכן גם אין בו התחדשות. במונחים של גש"ר מאח"ד, מתגלה דומיננטיות ברורה של ערוץ החשיבה והתפקוד, וחסימה הדרגתית של ערוצי הרגש, הדמיון והמשחק. שניהם אנשים אחראים, מתפקדים ושניהם למדו, כל אחד בדרכו, שלא צריך יותר מדי להרגיש.
העבודה מתחילה בדברים קטנים: כתיבה קצרה על זיכרון טוב מתחילת הקשר. בחירה של תמונה שמייצגת איך כל אחד מרגיש היום. שיחה על מי היינו כשהתאהבנו. בהתחלה זה מרגיש מוזר. כמעט מלאכותי. ואז, לאט, משהו נפתח. היא מגלה שהיא מתגעגעת להיות “לא רק אמא ומנהלת בית”. הוא מגלה שהוא מתגעגע אליה, אבל מפחד לבקש. וכאן הסקרנות היא שקטה ועדינה: מה עוד חי בך שלא ראיתי הרבה זמן?” מה עוד חי בי ששכחתי להביא לכאן?” ולפעמים זה כל מה שצריך כדי להתחיל להחזיר חיים:
לא הכול מת. לפעמים זה רק נרדם.
תמונה שלישית: אחרי לידת ילד ראשון
הם מגיעים עייפים. מאוד עייפים. הגוף כבד, השינה חסרה, הסבלנות קצרה. שניהם אוהבים את התינוק שלהם עד אין קץ ושניהם מרגישים אבודים.אני מרגישה שאני שקופה,” היא אומרת. אני מרגיש שאין לי מקום,” הוא אומר.
זהו רגע קלאסי של משבר כפול: משבר התקשרותי , כי מוקד הקשר משתנה, ומשבר של משאבי התמודדות, כי הגוף והנפש בעומס גדול.כאן קל מאוד להתחיל לדבר על “מי עושה יותר”. אבל מתחת לזה יש שאלות עמוקות יותר: האם אני עדיין חשוב לך?” האם אנחנו עדיין ‘אנחנו’?” מי אני עכשיו בתוך כל זה?” העבודה כאן איננה להחזיר את הקשר למה שהיה, כי זה כבר לא אפשרי. היא לבנות קשר חדש, שמתאים לשלב החיים החדש. חוזה זוגי חדש. “אנחנו” חדש. כשזה מתחיל לקרות, אפילו קצת, נולדת בתוך העייפות תחושה מחודשת של שותפות.
אינטימיות כגילוי מתמשך
רבים חושבים שאינטימיות פירושה “להכיר את בן הזוג לעומק”. אבל אולי האמת העמוקה יותר היא שאינטימיות איננה מצב של ידיעה אלא עמדה של פתיחות. כי בני אדם משתנים. והחיים משנים אותנו. ואם אנחנו נאחזים בדימוי ישן של מי שמולנו, אנחנו, בלי לשים לב, מפסיקים לפגוש אותו באמת.
אפשר לומר כך: אהבה זקוקה לביטחון. אבל קשר חי זקוק גם לסקרנות. בלי ביטחון אין בית. אבל בלי סקרנות הבית הופך למקום שסוגרים בו דלתות.
הגישה ההתקשרותית מלמדת אותנו איך לבנות ביטחון. השפה של המשאבים מלמדת אותנו איך בני אדם מחזיקים את עצמם בעולם. והספר הזה מבקש להוסיף משהו פשוט ועמוק: להזכיר שזוגיות היא מסע של גילוי מתמשך. לא כדי לחפש ריגושים. לא כדי לערער את היציבות. אלא כדי לאפשר לשני אנשים להישאר חיים זה עבור זה.
אולי זו תמצית הדברים: זוגיות טובה איננה מקום שבו “הגענו”. היא מקום שבו אנחנו ממשיכים ללכת יחד. לפעמים לאט. לפעמים בעייפות. לפעמים בשמחה.
אבל כל עוד יש שם תנועה, וכל עוד יש שם נכונות להיפגש הגשר נשאר חי.
מקורות
Ainsworth, M. D. S., Blehar, M. C., Waters, E., & Wall, S. (1978). Patterns of
Attachment. Hillsdale, NJ: Erlbaum.
Ayalon, O. (1981). Getting Along: Games for Couple Compatibility. New York
Grosset & Dunlamp.
Ayalon, O., & Lahad, M. (2000). Life from the BASIC-PH Perspective. Kiryat Tivon
Nord Publications.
Bowlby, J. (1969). Attachment and Loss, Vol. 1: Attachment. New York: Basic Books
Johnson, S. (2004). The Practice of Emotionally Focused Couple Therapy: Creating
Connection. New York: Brunner-Routledge.
Johnson, S. (2019). Attachment Theory in Practice. New York: Guilford Press.
Lahad, M. (1992). BASIC Ph: The story of coping resources. Community Stress
Prevention, 1, 5–15.
van der Kolk, B. (2014). The Body Keeps the Score. New York: Viking.
Schore, A. (2012). The Science of the Art of Psychotherapy. New York: Norton.