פנים אל פנים מול מחבלים / ד"ר עפרה אילון

מאורעות הדמים בעוטף ישראל בשביעי לאוקטובר 2023 והמלחמה בעקבותיהם המתרחשת עדיין, מציפים את החברה הישראלית במראות של הרס, מוות ואובדן.

ילדים מכל הגילים, בני נוער ואף מבוגרים, הנחשפים בימים אלה לחוויות של שכול ומוות אכזרי, זקוקים יותר מתמיד לעוגן של חוסן כדי להתמודד עם האימה הבלתי נתפסת.

 

מספר חודשים אחרי מלחמת יום כיפור התחילה שרשרת של התקפות טרור ערבי על הישוב האזרחי בישראל. להצטברות של קרבות, פעולות איבה, הפגזות ופיגועים נוספו חדירות מחבלים לבתי מגורים ולבתי ספר.

במחקר שפורסם בשנת 1983 עקבתי אחר 15 חדירות מחבלים מהגבול הצפוני או בדרך הים לישובים בצפון ישראל בין השנים 1974 –1980 במטרה להרוג  אזרחים ולתפוס בני ערובה. המחקר התבסס על ראיונות עם ניצולים, עדויות וסקירת האירועים בתקשורת. על פי עדויות אלו בחנתי את התגובות בזמן ההתקפה ועד לסיומה, את דרכי ההתמודדות של הניצולים ואת ההתנהלות של הסביבה. ילדים ששרדו טראומות כגון אלו עלולים להיות פצועים בגופם ובנפשם. גם עדי ראייה לרצח הורים, בני משפחה וחברים נושאים צלקת עמוקה של הטראומה. מאמר זה  מתעד את עמידתם של ילדים ומבוגרים ישראליים באירועים טראומטיים קיצוניים, כאשר אנשים נתקפים בביתם על ידי מחבלים.

המערכת החברתית של הקהילה המותקפת היא בעת ובעונה אחת גם הנפגעת וגם המסייעת.

 

כמו אבן המוטלת לתוך ברכת מים, הפיגוע החבלני יוצר מעגלים של נפגעים. אדוות הפגיעה מתרחבות והולכות ככל שמתרחקים ממוקד הפיגוע. במעגל הראשון נמצאים הנפגעים הישירים – המתים, הפצועים, ואלה החשופים לאימת המוות כבני ערובה. במעגל השני – קרובי המשפחה אשר נושאים במטען השכול והחרדה ליקיריהם. בשולי מעגל הפגיעה מצויים כל אלה אשר האסון פסח עליהם. במעגל זה נמצא כל מי שחש עצמו "כמעט ונפגע" כי רק במקרה ניצל מגורל דומה ונושא משא כבד של אשמה וחרדה.

"מעגלי הפגיעות" כוללים, מלבד הנפגעים הישירים ובני משפחותיהם, גם את העלולים להיות "קורבנות סמויים", כגון עדי הראייה והשמיעה, אנשים המזדהים עם הקורבנות בשל קרבה נפשית או קרבה גיאוגרפית, או נפגעים לשעבר העלולים לסבול מהתעוררות מחודשת של חוויות עבר טראומטיות. אמנם אנשי בריאות הנפש חייבים לטפל בקורבנות המיידיים של האסון, אך עליהם להתייחס גם לאותם ילדים החיים בסמוך לאזור האסון, העלולים לחוות את תחושת "ניצולים בנס". לעתים קרובות מתעלמים צוותי בריאות הנפש ממעגלי הפגיעות הסמויים הללו.

הקהילה שלא הצליחה למנוע את האסון מתגייסת לתפקידי חילוץ הנפגעים ודאגה לשיקומם, אולם המסייעים ברובם הם חברי הקהילה שבה אירע הפיגוע, כפי שנראה ברישום שלעיל.

הצטברות של פיגועים יצרו מצב לחץ קיצוני וערערו את האיזון בישובים המותקפים, וכמו כן העמידו את האחראים על הביטחון והשלטון בפני דילמות קשות ומשא כבד של אחריות כלפי האזרחים.

מתוך הנתונים שנאספו בקהילות שנפגעו אפשר להסיק כי מערכת חברתית מלוכדת ומחוסנת מיטיבה להתמודד בלחצים ואף להפכם לאתגרים, בעוד אשר מערכת רופפת ועמוסה בעיות מתקשה ועלולה להתפורר.

אוכלוסיה במלכודת

כדי להבין את הטראומה הייחודית של תקיפה פנים אל פנים נוכל להבחין בין שני סוגי התקפות טרור.  נבחין בין פעולות של פגיעה מרחוק כגון שיגור טילים, הנחת מטעני חבלה, מחסומי אבנים בכבישים בהם אין הנפגע רואה את הפוגע, לבין תקיפת תושבים בביתם, חטיפת בני ערובה, תקיפה מקרוב באבנים, בסכינים ובנשק חם, כאשר הנפגע פוגש את תוקפו פנים אל פנים.

כאשר מתרחשת התקפה אנונימית על ישוב אזרחי בעקבות הפגזה או מטעני חבלה, הכוח ההרסני נתפס כאנונימי וחסר דמות בדומה לאסונות טבע. מנגנוני הסיוע כגון עזרה לנפגעים, הרגעת הבהלה ונקיטת אמצעי ביטחון  מופעלים לאחר המעשה.

לעומת הפגיעה האנונימית, העימות הישיר עם התוקף יוצר סוג אחר של אימה, מאחר שהניסיון היומיומי שלנו בעוינות מצד הזולת כולל רק לעיתים נדירות כוונה של חיסול מוחלט הנעשה בקור רוח ומתוך ביטול אנושיותם של הנתקפים. מגע פנים אל פנים עם התוקף, כאשר הנתקף נטול כל יכולת להגן על עצמו או על אחרים, טעון מרכיבים ייחודיים מחוללי טראומה: אימת המוות, הרס תחושת המוגנות, הורדה לדרגת תת-אנוש, שרירותיות, חוסר וודאות לגבי משך הסבל וסיכויי ההצלה, חוסר ישע, תסכול, חשיפה לאכזריות, אבדן שליטה ותלות בתוקפן. באמצעות ראיונות עם הניצולים ניסינו להבין כיצד משפיע מגע פנים אל פנים עם התוקף על הערכת האיום על ידי הנתקף, כיצד מושפעת ההערכה העצמית ובעקבותיה  – ההתמודדות באיום.

כאשר מתרחשת החטיפה, הנתקפים נסחפים מייד למערבולת של קשיים. מנגנון ההישרדות הבסיסי של "תקיפה או בריחה" (fight/flight) נכנס לפעולה ויש צורך דחוף לקבל החלטות ולנקוט פעילות: לברוח? לחפש מחבוא? להגן על הנתקפים האחרים? לתקוף? להזעיק עזרה? אולם  דרכי הבריחה נחסמות ומצטמצמות לגמרי אפשרויות הבחירה החופשית.

חטיפה והחזקה של בני ערובה כרוכות בחשיפה מקרוב לברוטאליות, לאלימות ולרצחנות של התוקף. חשיפה קשה זו מערערת את האיזון הפסיכולוגי של הנתקף בשל תחושה של הרס פנימי ופלישת הרוע החיצוני לתוכו פנימה. בעקבות תחושת ההרס באה הרגשת אשמה הבולמת את דחפי התוקפנות ההגנתית כלפי האויב ומפנה אותה פנימה, כלפי עצמו. ניגודי רגשות אלה עלולים ליצור אצל הנתקף שיתוק של התגובות, המגביר את הרגשת חוסר האונים ואובדן הערך העצמי. הקפיאה היא הגורם השלישי בתגובת ההישרדות   fight/flight/freeze) ).

ככל שמתמשך המגע עם החוטף מתעצמים על בני הערובה החסמים על מילוי צרכים גופניים בסיסיים כגון אכילה, יציאה לשירותים, תנועה, דיבור, שינה, טיפול בפציעה ובכאב. בתוקף השליטה המוחלטת כופה החוטף על הנתקפים תלות ונכנעות, הגוברים ככל שנמשך העימות פנים אל פנים.

בפני החטוף עומדת המשימה להישאר בחיים. עליו לבחור התנהגויות המגבירות את בטיחותו הגופנית ואת  יכולת ההתמודדות הנפשית . הבחירה בדרכי התמודדות תלויה במידה רבה בתנאי השבי (בידוד לעומת הימצאות עם אחרים)  ובאילוצים מצד החוטף. מעדויות של ניצולים מתברר כי למרות הסבל שבהימצאות תחת איום קיצוני התעוררו אצלם כוחות גופניים ונפשיים שלא שיערו אותם מראש.

במצב מתמשך שבו התוקפים נמצאים בקרבתם של בני ערובה מסתמנת לעיתים ניסיון להידבר עם החוטפים. ניסיון כזה הנקרא גם "סינדרום שטוקהולם" מסמן כיוון של הזדהות עם התוקפן, מתוך כך שהחוטף הוא זה שבידו הכוח לחרוץ את דינם של השבויים לחיים או למוות. מנגנון זה מקטין את רמת החרדה במצב הבלתי נסבל. בחלק מהמקרים (מעלות, אנטבה, מלון סבוי) ניסיונות ההידברות של הנתקפים עם התוקפים הצליחו להפחית במידת מה את הסכנה המיידית ואף להציל חיים.

יש להבחין בין תגובות החטופים במשך האירוע לבין תגובות מאוחרות לאחר השחרור. למשל, התנהגות בעלת גמול אפשרי בעת התקפת המחבלים, כמו ניסיון להידברות איתם, עלולה לתבוע מחיר פסיכולוגי גבוה של בושה והשפלה עצמית בתקופה מאוחרת. ההצלה לכשעצמה, בעוד שאחרים נהרגו, עלולה להיות מקור לרגשי אשמה (אשמת הניצול).

בטווח הרחוק עלולים הניצולים לסבול רגשי אשמה, להטיל אשמה על אחרים עד כדי  חשדנות וכעס כרוניים, או לכוון את התוקפנות כלפי עצמם ולגרם הרס עצמי גופני או נפשי. גם החרדה, אשר במצבי לחץ ממריצה את האורגניזם ומייצרת מנגנוני חירום של הישרדות, עלולה בתקופה מאוחרת  להתנקם בקורבנה וליצור מגוון של תגובות חרדה המשבשות את התפקוד התקין לאורך זמן post traumatic stress disorder

מנגנון נפשי נוסף העלול לשבש את תגובות הנתקפים היא ההכחשה, בין אם זו הכחשה של העובדות (אלה אינם מחבלים, זה רק תרגיל….) או הרגשות (אין מה לפחד כי היריות הן חלום בלהות שחלמתי….). ההכחשה הראשונית מקפיאה את מערך תגובות ההישרדות ומונעת מהנתקף להתייחס למצב ולחפש דרך מילוט.

האם אפשר לזהות דפוסי התמודדות  ייחודיים נוכח האיום "פנים אל פנים"?

"תגובות התמודדות" הן תהליכים שתפקידם להפחית או לנטרל את האיום הפיזי והפסיכולוגי ואת רמת החרדה המצבית. הן מופיעות בארבע צורות שיעילותן נמדדת לרוב על פי התוצאה:

1. נסיגה או בריחה

2. תקיפה

3. הימנעות, שיתוק של פעולה, קהות של הרגש

4. התעוררות של כוחות חדשים למציאת פתרונות אלטרנטיביים

דפוסי התגובות אינם קבועים. הם משתנים מאדם לאדם ואף אצל האדם עצמו בשלבים שונים של האירוע מחולל הלחץ. בכל מקרה התגובות מושפעות מהדרך בה נתפס האיום עצמו ותוצאותיו האפשריות. מחקרים רבים עוסקים בשאלה מה קובע את התפיסה וההערכה שלנו ובעקבותיה את בחירת האסטרטגיה ההולמת לסילוק האיום או למיתונו.

המחקר הבודק סגנונות אישיים של התמודדות במצבי לחץ קיצוניים

coping styles and strategies

מבחין בין שלשה גורמים המעצבים את "סגנון ההתמודדות": הגורם האובייקטיבי, הגורם האישיותי והגורם המערכתי.

1. הגורם האובייקטיבי: הערכת האיום מושפעת מטבע הסכנה הצפויה או זו המתרחשת, מידת קירבתו של האיום במקום ובזמן, משך האירועים ועוצמתם, מקורות האיום (אסון טבע או אסון יזום בידי אדם), פתאומיות האסון, מקדם אי-הוודאות שבו, האפשרות להדוף אותו או להינצל

2. הגורם האישיותי: בין התכונות האישיות הקובעות את התגובות למצב לחץ קיצוני כגון התקפת טרור נמצאים משאביו האינטלקטואלים של האדם, מידת תחכום, דמיון וגמישות, ואמונה בכוחו לשנות את המציאות ולהתאימה לצרכיו (מיקוד שליטה פנימי). במאגר האמונות המשפיעות על ההתמודדות בעת ולאחר האסון בולטת השפעתה של האמונה הדתית בכוח עליון המכוון את האירועים בחיי אדם. ניסיון חיים קודם עשוי להשפיע על התגובות, אולם קשה לנבא מראש אם ההשפעה המצטברת של לחצים שוחקת את יכולת ההתמודדות או מחשלת אותה. אפשר להניח כי טראומטיזציה חוזרת או מצטברת עלולה להביס את האדם, וכי הצלחה בהתמודדויות קודמות עשויה לסייע לפיתוח הערכה חיובית לגבי עצמו ויכולתו לגבור על משברים. סוג אחר של משאבים אפשר למצוא בהכנה מראש לקראת התמודדות  פעילה. הכנה כזו כוללת הגברת הערנות, תרגול של משאבי התמודדות קיימים ופיתוח משאבים חדשים, טיפוח של עימות, פעילות ותושייה. מי שחסר הכנה מראש עלול לפתח תגובות לא יעילות כגון פסיביות, אין אונים או התפרצות אלימה של דחפים תוקפניים. לפיכך כישלון בהתמודדות עלול להיגרם משילוב של ניסיון גרוע בעבר, הפרעות ריגושיות ורמה גבוהה של חרדה. מנגנון נוסף העלול לבלום תגובות הולמת למצב היא ההכחשה של העובדות או של הרגשות, המובילה בסופו של דבר ליצירת תלות בגורל ובאמצעי פיקוח חיצוניים, גורמת להתבצרות בדפוסים ישנים ובלתי מותאמים למצב החירום.

3. הגורם המערכתי: מאחר שכולנו מושפעים מהמארג החברתי שלנו המכיל ערכים חברתיים ותרבותיים, אופני התנהגות, אמונות וטקסים, הרי תכונות אישיות רבות שלנו מקורן במשפחת המוצא, בקבוצת ההשתייכות ובמערכת החברתית. צורת הארגון החברתי שבה חי הפרט וגם סוג הקבוצה שנלכדה עמו באסון קובעים את מידת התמיכה שיזכה לה כל אחד במצב חירום. יתכן שתופיע אצל היחיד בעת האסון הרגשה שהוא עזוב ומופקר לגורלו. תחושה זו של היעזבות מולידה שני סוגים מנוגדים של תגובות: תגובת סוציאליות של התחברות לאחרים, קרבה ואלטרואיזם או להיפך, תגובות א-סוציאליות של בידוד ואובדן האמונה בזולת, אגואיזם ואף רצון להרוס את הזולת כדי להישאר בחיים. האדם הנלכד בפיגוע חבלני מעריך את הסיכון על פי תפיסתו את הקבוצה כמקור של הגנה פיזית או תמיכה רגשית, ואת הסיכוי להגנה ולחילוץ על ידי גורמי ביטחון שמחוץ לאזור הפגיעה על פי המידע שיש לו על הצלחה במקרים קודמים ועל אומדן יעילותה של הקהילה החברתית ומחויבותה להגן עליו. נושא זה של ארגון וזמינות המערכת החברתית באירועי טרור של פנים אל פנים יתפוס מקום מרכזי במחקר שלפנינו.

 

מיפוי פיגועי הטרור על פי המשתנים של הקהילה הנתקפת, משך האירוע ומספר הקורבנות

1. סוג האוכלוסייה המותקפת ומקומה בריבוד החברתי: הבחנה בין קהילה מבוססת לבין  קהילות הנקראות "מוחלשות": ישובי עולים המגדרים כמרובי בעיות (הגירה, מצב סוציו-אקונומי נמוך, ריחוק ממוקדי הכוח וההשפעה החברתית.).

2. גודל הישוב כמדד ללכידות חברתית: ביישוב עירוני מפוזר ומבוזר, גדול או בינוני, המאורגן ע"י שירותים מוניציפלים קימת מידה של אנונימיות וריחוק בין הנפגעים לבין הסביבה החברתית. לעומת זאת בישובים קטנים כגון קיבוץ או כפר בעלי מרקם חברתי מגובש, יש היכרות אישית ואחריות קולקטיבית.

3. משך האירוע מתאר את רמת החשיפה למגע ישיר עם המחבלים.

4. מספר הנפגעים משפיע על עוצמת הטראומה הקהילתית והלאומית (אם כי כל נפגע הוא מקור של אבל וכאב למשפחתו)

תיעוד של 14 פיגועים של "פנים אל פנים" עם   מחבלים בשנים 1974-1980

תאריך         מיקום            סוג ישוב         אוכלוסיה       זמן             זירת אירוע      קורבנות

11.4.74     קרית שמונה    עיירת פיתוח   מוחלשת       5 שעות       בית מגורים       18 הרוגים, עשרות פצועים

15.5.74    מעלות             עיירת פיתוח   מוחלשת        קצר           בית מגורים       4 הרוגים, 2 פצועים

15.5.74    מעלות/צפת     עיירות פיתוח   מוחלשת       16 שעות    בית ספר           22 ילדים הרוגים, 56 פצועים

13.6.74    שמיר              קבוץ              מבוססת       קצר          חצר קיבוץ          3 הרוגים,  פצוע אחד

25.6.74    נהריה            עיר                מבוססת       2 שעות      בית מגורים        3  הרוגים

7.11.74   בית שאן         עיירת פיתוח   מוחלשת        2.5 שעות   בית מגורים        1 הרוג, 1 פצוע

1.12.74    ריחנייה           כפר צ'רקסי                      1 שעה       בית מגורים        4 הרוגים, 21פצועים

6.12.74    ראש הקרה     קבוץ               מבוססת     קצר           חצר הקיבוץ        1 פצוע

5-6.3.75   מלון סבוי ת"א  עיר                מעורבת      6 שעות     בית מלון            11 הרוגים, 11 פצועים

13.6.75    כפר יובל        ישוב ספר         מוחלשת     2 שעות     בית מגורים        2  הרוגים, מס' פצועים

20.11.75  רמת מגשימים מושב  ספר       מבוססת     קצר         בית הבראה        1 הרוג, 1 פצוע

27.5-4.6.76 אוגנדה, אנטבה   נמל תעופה  נוסעים     6 ימים      מטוס חטוף         5 הרוגים, 6 פצועים

11.3.78  כביש החוף, רמת החייל            משפחות בטיול           אוטובוס "אגד"     35 הרוגים, 11 פצועים

3.3.79   מעלות     עיירות פיתוח             מוחלשת     קצר         בית הבראה         1 הרוג, 1 פצוע

23.4.79  נהריה     עיר                          מבוססת    2 שעות     בית מגורים          4 הרוגים

7.4.80   משגב עם  קיבוץ ספר                מבוססת    8 שעות     בית ילדים           3 הרוגים, 7 פצועים

 

 

 

תיאורי הפיגועים במרחב ובזמן

הפיגוע בקריית שמונה  11.4.1974

קריית שמונה  שוכנת באצבע הגליל.  בדצמבר  1949 הוקמה קריית שמונה כמעברה, הוכרזה כעיר בשנת 1974  והיא העיר הצפונית ביותר במדינת ישראל. בשל מיקומה בקרבת הגבול בין ישראל ללבנון סבלה העיר מאז שנות השישים של המאה העשרים מפיגועי מחבלים ומירי טילי קטיושות.

3 מחבלים חדרו לישראל מלבנון נכנסו תחילה לבית הספר היסודי ע"ש יאנוש קורצ'אק בעיירה, שהיה ריק לרגל חופשת פסח. משם נכנסו לבנין מגורים בן ארבע קומות, פרצו לדירה והרגו בה מספר תושבים. אחר כך פנו לבניין הסמוך,  עברו בין הדירות והרגו את מי שנתקלו בו. שתי משפחות של אזרחים איבדו שניים מבניהן, שתי משפחות איבדו שלושה, ובמשפחת נוספת נרצחו האם ושלושה מארבעת ילדיה. המחבלים הספיקו להרוג 18 ישראלים – 16 תושבים מתוכם שמונה ילדים ושני חיילים – ולפצוע עוד 15 איש, עד שהמטען שנשאו עמם התפוצץ בחילופי האש עם צה"ל והרג אותם.

תגובות: הפיגוע עורר סערה פוליטית והאשמות בדרג המבצעי. לא הייתה עזרה נפשית או קהילתית לתושבים. הפצועים קיבלו טיפול רפואי אולם לניצולים לא ניתן טיפול בטראומה, טיפול זה לא היה קיים עד הקמתו של המרכז לשעת חירום ב-1981.

מעלות 15.5.1974

עיירת פיתוח באזור גבול הצפון, בתוך אוכלוסיה ערבית התושבים ברובם עולים יוצאי אסיה-אפריקה, במשפחות מרובות ילדים. מקורות  הפרנסה של התושבים אינם מבוססים ורבים נזקקים לסעד.

האירוע: שלושה מחבלים חדרו לעיר מגבול לבנון, הרגו אשה שפגשו בדרכם וחדרו לאחר חצות לדירת משפחה, הרגו ביריות אב, אם וילד בן ארבע ופצעו אנושות בירי מטווח קרוב ילדה בת חמש. לאחר מכן עברו בעיר ופצעו עובר אורח, בדרכם לבית הספר המקומי כדי לתפוס ילדים כבני ערובה.

באותו לילה לנו בבניין בית הספר 105  תלמידי תיכון דתי מצפת ועשרה מורים. המחבלים איימו בנשק על אחד המורים שהובילם פנימה. 14 תלמידים וששה מורים הצליחו לברוח בקפיצה מחלון הקומה השנייה. המחבלים החזיקו ה-86 תלמידים וביניהם שתי נשים וגבר מסגל בית הספר  כבני ערובה במשך 16 שעות. אחות ומספר ילדים שוחררו על ידי המחבלים בעת המשא ומתן עם שלטונות הצבא.

תגובות

תושבי העיר מעלות הגיבו בהלם. העזרה לפצועים הוגשה באיחור רב. במהלך האבל על הקורבנות  הופיעו תופעות של אלימות והאשמות.כלפי נציגי השלטון והצבא. לאחר האירוע התלוננו תושבים רבים על הפרעות בשינה, הפלות ומחלות.. לא היה טיפול כולל בטראומה האישית והקבוצתית. מערכות תמיכה מתנדבות התארגנו לתקופות קצרות כדי לסייע לקהילה המעורערת.

צפת   (פיגוע מעלות) 15.5.1974

צפת היא עיר במרכז הגליל, בעלת מסורת עתיקה וצביון דתי. האוכלוסייה הנפגעת מורכבת ברובה מעולים מארצות אסיה-אפריקה, משפחות דתיות מרובות ילדים המרוכזות באזור אחד.

אירוע

105 ילדים ועשרה מורים מבית ספר תיכון דתי בצפת היו קורבנות של תפיסת בני ערובה, פציעה והריגה של תלמידים בבית הספר במעלות.

עדויות של ניצולים

"שמעתי קריאות "מחבלים, מחבלים תברחו, תברחו…מי שיכול לברוח שיברח".

"חלק מהתלמידים ומרבית המורים והמדריכים  בורחים ברגע התקיפה. מרבית הילדים מתעלמים מהיריות או נתקפים בהלם.הכל קרה במהירות עצומה, תוך שניות, אחד המחבלים עלה לקומה של הבנים והוריד את כולנו לקומה למטה, ריכזו אותנו בחדר אחד ומלכדו את כל הבניין עם לבני חבלה. פחד, הלם, בעיקר חוסר וודאות מוחלט. כך ישבנו כל היום בין תקווה לייאוש. איבדנו את תחושת הזמן."

 "כולנו בכינו, קשה לתאר מה עובר עליך ברגעים האלו, הישיבה הזאת, בחוסר אונים מוחלט, כל תקשורת מבחוץ גורמת לך להבין שזה אמיתי והחיים שלך עומדים בסימן שאלה גדול".

ילדים מגיבים בבכי, הרטבה. תפילה, שינה, בולמוס של אכילה. יש מי שכותבים בסתר מכתבי פרידה ובקשת סליחה מההורים. אחרים מנסים לעזור לפצועים למרות שהמחבלים אוסרים עליהם לנוע. מישהו מנסה ליצור קשר של שיחה עם המחבלים, או עם כוחות ההצלה בחוץ.

"היה תלמיד כתה י"א  שהתנהג בקור רוח, ניסה להרגיע אותנו ועזר לנו. הוא היה המתווך בין המחבלים לבנינו, ביקש עבורנו מים ועשה הכל כדי להרגיע אותנו. בסופו של דבר הוא נהרג בין הראשונים"

המחבלים קבעו אולטימטום עד שעה 18:00 ודרשו שאם לא ישחררו את המחבלים ויעבירו אותם במטוס לדמשק, הם יפוצצו את הבניין . בסביבות השעה 17:15 צה"ל החדיר חיילים מהגג אבל המחבלים קלטו את זה וסגרו מיד את הכיתה והתחילו לירות לכל עבר, החיילים זרקו רימוני עשן והמחבלים זרקו רימונים וירו לכל עבר.

"כולנו צעקנו ובכינו  "שמע ישראל "… אחד החיילים או התלמידים צעק מי שיכול לקפוץ מהחלון שיקפוץ. הכל קרה בשניות, פתאום ראיתי שחברות וחברים שלי  נהרגים לי מול העיניים, התקדמתי לכיוון החלון, כולי מדממת וכואבת, חיכיתי לרגע שיהיה קצת שקט שאני אוכל לקפוץ מהחלון ואז אני רואה את אחד החיילים נכנס ומכה את המחבל בכת של הרובה שלו, באותו רגע החלטתי לקפוץ… התעוררתי בבית חולים".

"לא קיבלנו שום טיפול פסיכולוגי. מה  שנתן לי כוח להתמודד בהמשך  החיים עם הקושי הייתה האמונה בבורא עולם והניסים שראינו, ההבנה שחלק גדול מהתלמידים נצלו למרות הבניין הממולכד והרימונים שנזרקו, נתנו לי כוח להמשיך הלאה ולהתגבר על הכל.

"החיים פשוט המשיכו ואני איתם עם הרבה כוחות נפש, לצד משברים שעברתי."

"אני טיפוס מאד חרדתי מאז האסון, אני לא ישנה טוב כשהילדים יוצאים לבילויים. או כשהמצב במדינה מתוח או אפילו אם יורים בדרום, זה גורם לי לפחד ואני לא רגועה, כל דבר מלחיץ אותי".

לאחר האסון:    שנים לאחר האירוע דיווחו חלק מהניצולים על הפרעות פוסט טראומטיות, קשיי שינה,חלומות חרדה. פחדים, רגשות אשמה כלפי הקורבנות ומועקה כללית. לא היה טיפול מערכתי בקבוצת הניצולים בבית ספרם בצפת.מעטים פנו לקבלת טיפול באופן פרטי. קבוצת הניצולים שמרו על קשר בשנים שחלפו. טכסי זיכרון נערכים מדי שנה גם בצפת וגם בבית הספר במעלות.

תגובות המשפחות:     המשפחות שנפגעו  ביטאו תלות בממסד, רגשות קיפוח חריפים ודרישות לפיצויים חומריים. לא נוצרה התאגדות למטרות של עזרה הדדית או תביעת עזרה מהשלטונות.. לא הייתה התערבות פוסט טראומטית מאורגנת ושיטתית  בניצולים ובקהילה.

 

נהריה 24-25.6.1974

לאחר השעה 23:00 של 24 ביוני 1974 נחתו שלושה מחבלים מהזרוע הימית של פת"ח  בחוף נהריה באמצעות סירת "זודיאק" עם מנוע. ככל הנראה כוונתם להגיע לבית הקולנוע 'געתון' כדי לבצע שם פיגוע המוני עם תום הקרנת סרט שהוצג בו. מחוף הים פנו שלושת המחבלים בקו ישר מזרחה לתוך נהריה. לאחר שחצו את רחוב בלפור הם ניסו לחצות גדר שיחים. הרעש שעוררו משך את תשומת לבו של נער שהתגורר בקומה הראשונה של בית מס' 19. הוא זיהה אותם וזעק: "מחבלים". קריאתו של הנער הזעיקה למקום שני אנשי סיור של "המשמר האזרחי". משזיהו אותם המחבלים, השליכו לעברם רימון יד וירו לעברם. אנשי המשמר האזרחי השיבו באש ותפסו מחסה.. פעולתם הנמרצת של אנשי המשמר האזרחי שיבשה את תוכנית המחבלים. בעקבות הירי החלו להגיע לאזור קצינים וחיילים במילואים ובסדיר, חלקם חמושים בנשקם האישי וכן שוטרים ממשטרת נהריה. הם ירו לעבר המחבלים וריתקו אותם למקומם בחניון המכוניות של הבניין עד הגעת כוחות הכוננות של פיקוד צפון.

הראשון שדיווח למשטרה ולצה"ל על האירוע היה מפקד העיר נהריה, שפינה את כל דיירי הבניין שבו גר. לוחמים בתפקידי אבטחה בעיר כיתרו את הבית מכיוונים שונים כדי למנוע מהמחבלים לסגת. דיירי בית מס' 19 שהבינו כי הם מותקפים על ידי מחבלים ננעלו בדירותיהם, ערמו רהיטים ליד הדלתות ותפסו מחסות בחדרים פנימיים. אחד הדיירים שחשש מפריצת מחבלים לדירתו ניסה לחלץ את אשתו, בנו ובתו מחלון חדר השינה באמצעות חבל שזור מסדינים. לאחר שהורידם מחלון הבית הם החלו לרוץ לעבר הרחוב, אך המחבלים זיהו אותם, ירו לעברם והשליכו רימון. באש נהרגו שלושת בני המשפחה. האב שהיה בטוח שהציל את בני משפחתו ניסה גם הוא להיחלץ, אך נפגע מכדור שירו כוחות צה"ל. הוא חזר להסתתר פצוע בדירה עד שטוהר הבית בידי כוחות צה"ל.

לוחמי הסיירת פגעו בשני מחבלים שהסתתרו בין המכוניות מתחת לבניין. מרסיסי רימון המחבלים נפגעו קל איש ההג"א ולוחם מהסיירת.

הפריצה לבית

בשעה 02:10 החלה פעולת ההשתלטות על הבית וטיהורו. בניסיון פתיחת הדלת נורה מתוך חדר המדרגות צרור יריות ונזרקו שלושה רימונים. מהאש ומרסיסי הרימונים נהרג אחד החיילים ונפצעו חמישה. המחבל, שאף הוא נפצע קשה, ניסה לצאת אל הגג בזחילה, אך נורה ונהרג . בסריקות שנערכו בחניון המכוניות נמצאו שני מחבלים הרוגים. אלה נפגעו מפגיעת ירי לוחמי וכן מהתפוצצות רימון שהחזיקו בידם. בשעה 03:20 הסתיימה פעולת ההשתלטות והטיהור. באירוע נהרגו שלושת המחבלים, שלושה אזרחים וחייל אחד, ונפצעו שבעה חיילים ואזרח אחד‏.

תגובות מהפיגוע, שהיה המקרה הראשון שבו חדרו מחבלים מלבנון דרך הים, הופקו לקחים מבצעיים רבים. בין היתר תוגברה פעילות חיל הים ופעילות יחידות סיור ממונעות בגזרה שבין חיפה לראש הנקרה. פעילות זו לא מנעה את הפיגוע השני בנהריה ב-1979.
לא הייתה התערבות פוסט טראומטית בניצולים ובקהילה.

 

קיבוץ שמיר 13.6.1974

שמיר הוא קיבוץ הנמצא באצבע הגליל. הוא שוכן על גבעה בשיפולים המזרחיים של עמק החולה, כ-10 ק"מ מזרחית לעיר קריית שמונה. הקיבוץ שייך לתנועת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר הקיבוץ התיישב במקומו הנוכחי בשנת 1944. הקיבוץ נחשף להפגזות מרובות במשך השנים.

ביוני 1974 חדרו ארבעה מחבלים מלבנון לתוך הקיבוץ. לאחר שנתקלו בשני חברים, ירו עליהם ופצעו אחד מהם, נסוגו והתבצרו במכוורת של הקיבוץ. חברי הקיבוץ, שהיו מוכנים לסוג כזה  של פיגוע בעקבות הפיגועים הקודמים באזור הצפוני,  התארגנו להתקפה וחיסלו את המחבלים לפני הגעת כוחות צה"ל. שלש נשים שעבדו במכוורת – שתי חברות הקיבוץ ומתנדבת מחו"ל – נהרגו.

תגובות

ילד בן שש שהיה עד ליריות נמלט והודיע לשומר על חדירת המחבלים, ומייד התארגנו החברים לחיסול התוקפים. בזמן חילופי היריות נמצאו יתר חברי הקיבוץ במקלטים שהוכנו מראש. שני חברי משק צילמו את האירוע בעת התרחשותו.

נערכה הלוויה לשלש הנרצחות בהשתתפות אנשי ציבור. הקהילה הגיבה בדפוסי אבל מאופקים ובהצהרת נאמנות למקום.

בית שאן 7.11.1974

בית שאן היא אחת הערים העתיקות בארץ ישראל, ראשיתה לפני כ-7000 שנה והיא נשלטה ביד משטרים רבים ושונים במשך הדורות.. ביוני  1949 יושבה העיירה מחדש בשמה הקדום "בית שאן ובמסגרת העלייה ההמונית הובאו אליה עולים חדשים רבים מעיראק, איראן, וצפון אפריקה. בשנת 1999  הוכרזה בית שאן כעיר . במהלך מלחמת ההתשה סבלה העיר מהפגזות ירדניות ומהסתננויות של מחבלים משטח ירדן.

שלושה מחבלים  חברי ארגון החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין שחדרו מירדן מחופשים כפועלים נכנסו לפנות בוקר  השביעי בנובמבר לבניין בן 4 קומות בבית שאן. הם היו מצוידים ברובי קלשניקוב, רימוני יד, מטעני חבלה, גרזנים, רמקול וכרוזים לניהול משא ומתן. הם ירו בדלתות הדירות ופגעו באשה, שמתה מאוחר יותר מפצעיה בחדר המדרגות. אז פרצו לתוך הדירה של בני משפחה בקומה השלישית. אחרי שרצחו את אם המשפחה ביריות, זרקו רימונים מן החלונות ודרשו את שחרור חבריהם מן הכלא הישראלי. שלושת ילדי המשפחה נפצעו כאשר קפצו בהוראת הוריהם מחלון הקומה השלישית. תושב השכונה נהרג מיריות המחבלים בחצר הבניין כשעזר בפינוי הפצועים. הנמלטים מן הבניין הזעיקו כוח של משמר הגבול שכיתר את הבניין. ונעשה ניסיון למשא ומתן. בתום שלוש שעות, כוח מסיירת מטכ"ל פרץ לדירה, שדלתה הייתה חסומה בשולחן, והרג את שלושת המחבלים. בחילופי האש נהרג גם אבי המשפחה. בפיגוע נפצעו גם 20 ישראלים, רבים מהם ילדים שקפצו מן הבניין‏.

תגובת האזרחים

מספר תושבים הגישו עזרה לנפגעים. אחרים דרשו להתגייס למשמר האזרחי., לקבל נשק לידיהם להגנה מפני תקיפות נוספות. לאחר שנהרגו המחבלים נכנסו מספר תושבים נסערים לדירה, השליכו מן החלון את גופות המחבלים והציתו אותן. התגובה הזועמת של השכנים אופיינית למערך ההישרדות של "תקוף או הימלט" לנוכח האיום החמור על חייהם ועל שלימות הקהילה שלהם. פעולה זו נתנה פורקן לרגשות חוסר האונים לנוכח התקיפה הרצחנית שבצעו המחבלים. מהומת זעם התפשטה בכל העיר וכוונה גם כלפי השלטונות, שהואשמו על ידי התושבים בכישלון בהגנת הישוב ובהזנחתו. ההתעללות בגופות המחבלים (וגופת אחד הקורבנות שהוצתה בטעות) גונתה על ידי שר הביטחון והרב הראשי,  שהשתתפו בהלווית הקורבנות.  לא הייתה התערבות פוסט טראומטית בניצולים ובקהילה.

 

ריחניה 1974 11.12

הוא כפר צ'רקסי בגליל העליון, כשני קילומטר מהגבול הצפוני. תושבי הכפר הם אבזאכים, אחד מ-12 השבטים הצ'רקסים. כל תושבי הכפר הם מוסלמים סונים. הצ'רקסים הם מיעוט קטן מאד שהתיישבו בארץ לפני כמאה שנה עקב רדיפות מוסלמים ברוסיה. הישוב מאוכלס במספר חמולות. הגברים משרתים בצבא.
האירוע שני מחבלים חדרו לכפר סמוך לחצות, פרצו לבית, הרגו את האב ופצעו את אשתו. במהלך התקיפה התברר למחבלים כי פגעו "בטעות" במוסלמים. הם התנצלו לפני הנתקפים, אחד מהם נפצע והם הסגירו את עצמם לכוחות הביטחון.

תגובות
האם הפצועה מגינה בגופה על בנה בן השמונה ושולחת את בתה בת ה-12 להזעיק עזרה. הבת הגישה לאם עזרה ראשונה, קראה לדודה בבית הסמוך והעבירה לו מידע בשפה הצ'רקסית כדי להטעות את התוקפים.
התושבים דחו את התנצלויות המחבלים בכעס רב. והגיבו בכעס רב שהופנה לעבר התוקפים. הם לא נטלו חלק בפעילות ההגנה ובהמשך דרשו נשק להגנה עצמית.
לא הייתה התערבות פוסט טראומטית בניצולים ובקהילה.

 

קיבוץ ראש הנקרה 6.12. 1974

ראש הנקרה הוא קיבוץ בצפון הגליל המערבי ליד הגבול בין ישראל ולבנון, מצפון לעיר נהריה. זהו היישוב הצפוני ביותר לחוף ימה של ישראל
הקיבוץ נימנה על ישובי קו העימות ובמהלך השנים ירדה האוכלוסיה פעמים רבות למקלטים עקב הפגזות או ירי קטיושות.
ב-1974 חדרו מחבלים לקיבוץ דרך הים ופצעו קשה אחד מחברי הקיבוץ. מחבל אחד ושהתבצר בדירת מגורים חוסל על ידי כוח של סיירת צנחנים..
תגובות:   לא הייתה התערבות פוסט טראומטית בניצולים ובקהילה.

תל אביב – מלון סבוי 6-5.3.1975

פעולת טרור שביצעו שמונה מחבלים בתל אביב בלילה שבין 5- 6 במרץ 1975.מטרת הטרוריסטים הייתה תפיסת בני ערובה בתמורה לשחרור מחבלים. בפעולת החילוץ נהרגו 8 אזרחים ושלושה חיילים. הייתה זו פעולת הטרור הראשונה של הפת"ח שבוצעה באמצעות חדירה בדרך הים. המחבלים פנו לרחוב גאולה ופרצו למלון סבוי הסמוך שהיה מבנה בן שלוש קומות. המחבלים הרגו את פקיד הקבלה של המלון השליכו את בני הערובה שתפסו קודם לכן ואספו את אורחי המלון הרבים כבני ערובה והובילו אותם לקומה העליונה. קצין צהל שמע את היריות מכיוון המלון ורץ אליו עם נשקו האישי, נתקל במחבלים שהתכוונו לצאת מהמלון ליעד אחר ונפצע בקרב היריות שהתפתח. מאוחר יותר מת מפצעיו. המחבלים התמקמו בקומה העליונה של המלון, ריכזו את בני הערובה בחדר אחד בסמוך אליהם ומלכדו את החדר. המחבלים איימו להרוג את בני הערובה אם לא תשחרר ישראל 20 מחבלים ובהם ארכיבישוף ותספק מטוס לשם כך בתוך ארבע שעות. את המשא ומתן עם כוחות הביטחון ניהלו המחבלים באמצעות אחת מבנות הערובה ששימשה כמתווכת משום שידעה ערבית .במהלך התיווך, שנמשך מעל שעתיים וחצי, סיפקה לכוחות הביטחון בצורה סמויה מידע מפורט על המחבלים ובני הערובה. בשלב מסוים, הסכימו המחבלים להוציא אזרח גרמני בן 60 ששכב פצוע קשה וקטוע רגל בכניסת המלון. המתווכת התנדבה לגרור בעצמה את הפצוע אל הרחוב, מסרה אותו לשני אזרחים, ובמקום לברוח בעצמה – בחרה לשוב בחזרה אל שאר בני הערובה, כפי שהבטיחה לחוטפים.
בשעה 05:15 לערך פרצו ארבע חוליות מסיירת מטכ"ל אל המלון. בפריצה הפעילו המחבלים את חומר הנפץ בחדר שבו היו ממוקמים בני הערובה. מעוצמת הפיצוץ נהרסה חלק מהקומה העליונה של המלון. בהשתלטות המחלצים נהרגו שבעה מהמחבלים ונתפס מחבל אחד. חמישה בני ערובה חולצו ,שמונה נהרגו במהלך הפריצה. כמו כן נהרגו שניים מלוחמי הכוח הפורץ. הניצולים התפזרו ולא ניתן כל טיפול להם ולצוות המלון.
לא הייתה התערבות פוסט טראומטית בניצולים ובקהילה.

כפר יובל 15.6.1974
כפר יובל הוא מושב באצבע הגליל הנמצא בין מטולה לקריית שמונה שנוסד בשנת 1952 על ידי פליטי ירושלים העתיקה ממוצא כורדי. בתחילת שנות ה-60 נטשו רוב המייסדים את המושב והמקום אוכלס על ידי עולים מקוצ'ין שבהודו. קרבתו של המושב לגבול עם לבנון הפכה אותו למטרה לפיגועים.
ב-13 ביוני חצתה את גדר הגבול מלבנון חוליית מחבלים מחזית השחרור הערבית בדרכה אל כפר יובל. החוליה, שהתמקמה במטעי התפוחים של המושב, לא התגלתה למרות שהאבטחה במושבי הגבול תוגברה בעקבות איתורם של סימני הפריצה בגדר הגבול. בליל 15 ביוני הסתננו ארבעת המחבלים אל תוך בית במושב. אחד מבני המשפחה שהיה חייל בשירות סדיר בשריון ניסה להתנגד לפריצה תוך הנחת חפצים בדלתות הבית אך המחבלים רצחוהו מיד. את שאר בני הבית לקחו המחבלים כבני ערובה.לאחר שהגיעו למקום כוחות הצבא החל משא ומתן עם המחבלים בעזרתו של תושב המקום שהתנדב למשימה בהיותו דובר ערבית. המחבלים הציגו כרוז ובו דרישותיהם לשחרר מחבלים העצורים בבתי הכלא בישראל ובהם הארכיבישוף הילאריון קפוצ'י והטרוריסט היפני קוזו אוקמוטו.
בעלה של אחת מבנות הערובה שמע על החדירה למושב כשהיה בדרכו לעבודה אך חזר במהירות למושב מבלי שידע שאשתו ובנו אסף בן ה-11 חודשים נמצאים בין בני הערובה. משהגיע למושב פנה אל אלוף הפיקוד בבקשה שיצרף אותו לכוח הפורץ מאחר שהוא מכיר את החדרים בבית. הכוח החל בפריצה אל הבית ונתקל באש עזה של המחבלים. הכוח נרתע מהאש החזקה, אך האזרח שהצטרף לפריצה עקף את מפקד הכוח, פרץ בראש הכוח לתוך הבית והספיק לפגוע בשניים מהמחבלים לפני שצרור פגע בו והוא נהרג. חיילי הכוח המשיכו בפריצה אל הבית וחיסלו את שאר המחבלים. בפיגוע נהרגו שניים מבני המשפחה, ואחד מחיילי הכוח שפרץ לשחררם ונפצעו שניים. אם התינוק מתה מפצעיה ובנה התינוק, שהתייתם מאביו ומאמו, ניצל.
תגובות: בני הכפר גילו התנהגות מאופקת, הצהירו על העמקת ההתחייבות למקום ותוך שעות ספורות השיבו את השקט לכפר.

רמת מגשימים 20.11.1975
מושב שיתופי דתי על גבול סוריה, מרבית תושביו משפחות צעירות ותלמידי ישיבה המשלבים לימודי דת, שירות צבאי וחקלאות. הישוב סבל מהפגזות תכופות.חמש שנים לפני הפיגוע נהרגו חמישה תושבים ממוקש שהוטמן בדרכם.
.ביום העשרים לנובמבר 1975 התארגן חוג ללימוד גמרא בבית-המדרש המקומי ב'ישיבת ההסדר' שברמת-מגשימים. בזמן הלימוד חדרו מסוריה לישיבה שלשה מחבלים שהתקיפו את בית המדרש. באותה שעה היו אורחים באחד מחדרי הפנימייה של הישיבה, שלושה תלמידים מישיבת הגולן .שני מחבלים נכנסו לחדר עם כלי נשק וגרזנים ומחבל אחד איבטח אותם במסדרון. המחבלים שלפו רימון והחלו לירות ללא אבחנה. תלמיד דובר ערבית ניסה לדבר אתם, אך הוכה בגרזן בראשו. תחילה ירו בשלשה תלמידים והרביעי שנפצע העמיד פני מת. התלמיד שיצר קשר עם המחבלים הציע את עצמו בתור שבוי כדי להציל את חבריו, ובצאתו הצליח להימלט מהמחבלים למרות האש שנורתה לעברו. לאחר מכן נמלטו שלושת המחבלים מחוץ למושב.
תגובות: הפצועים טופלו מיד. במושב ננקטו אמצעי ביטחון חמורים ונערכה סריקה של 12 שעות בחיפוש אחר המחבלים.האבל על הקורבנות הפך להזדמנות לחיזוק האמונה הדתית והקשר למקום. הורים שכולים ממקומות אחרים שלחו את ילדיהם המעירים לבלות שבת במושב לאות הזדהות. חברי המושב גילו לכידות רבה, רמת כוננות ואחריות הדדית. במשך השנים התבסס המושב והתחזק.

 

אנטבה – חטיפת מטוס איר פראנס 27.6.1976
בני ערובה באנטבה

ב 27 ביוני 1976, מטוס אייר פראנס. מנמל התעופה בן גוריון לפריז. בחניית ביניים באתונה, עלו עליו ארבעה נוסעים – גבר ואישה גרמנים ושני גברים פלסטינים. בצהרי היום השתלטו הארבעה על המטוס ונתנו הוראה לקברניט לשנות את נתיב הטיסה לעבר בנגאזי שבלוב. ולאחר שהייה של כמה שעות ותדלוק – המריא המטוס, ובבוקר ה-28 בחודש נחת בשדה התעופה באנטבה, עיר באוגנדה שבאפריקה, ושם הצטרפו אל החוטפים עוד שישה פלסטינים חמושים. החוטפים התבצרו יחד עם בני הערובה בטרמינל, והודיעו כי מילכדו את האזור כולו. לאחר כיומיים שחררו החוטפים את כל החטופים הזרים, והשאירו כבני ערובה רק את האזרחים הישראלים, את היהודים ואת צוות המטוס בראשות הקברניט שבחר להישאר עם הנוסעים
ב-3 ביולי בצהרי היום המריאו מטוסים של חיל האוויר הישראלי משארם א-שיח לכיוון שדה התעופה של אנטבה. המטוסים נשאו אתם כוחות של סיירת מטכ"ל, חטיבת הצנחנים וחטיבת גולני. ב-4.6.1976 כוחות החילוץ של צהל השתלטו על האולם, הרגו את המחבלים ושיחררו את החטופים בני הערובה. למעלה מ-100 בני ערובה הוחזרו ארצה
במהלך המבצע נהרגו מפקד סיירת מטכ"ל, יוני נתניהו, שלושה בני ערובה נהרגו במהלך מבצע החילוץ, ואחת (דורה בלוך) נרצחה לאחריו בבית החולים בקמפלה. סמ"ר נפצע קשה בעמוד השדרה ונותר משותק בארבע גפיו. 6 בני ערובה נוספים נפצעו.

אוטובוס בכביש החוף 11.3.1978

ביום שבת אחר הצהריים 11 במרץ ,1978 הגיעה לחוף מעגן מיכאל קבוצה של 1 מחבלים מהפת"חח בסירות גומי.

המחבלים הגיעו לחוף מעגן מיכאל  , שני מחבלים נוספים טבעו בדרך. בחוף פגשו המחבלים תיירת צלמת רצחו אותה והמשיכו בצעדה לעבר כביש החוף. סמוך לשעה 16:30 עצרו מונית שחלפה בכביש. שני מחבלים נכנסו למונית וביחד עם הנוסעים שבה החלו להתקדם דרומה לתל אביב. יתר המחבלים עצרו אוטובוס של מטיילים שהיה בדרכו לחיפה. באוטובוס היו חברי "חוג המשוטטים" של "אגד" עובדי החברה ובני משפחותיהם, שהיו בדרכם חזרה הביתה מיום טיול במערת הנטיפים.

המחבלים עצרו את האוטובוס ביריות, התפרצו פנימה ודרשו מהנהג לנסוע לתל אביב. לאחר מכן הם כפתו את ידי הגברים. במהלך הנסיעה ירו המחבלים מחלונות האוטובוס לעבר מכוניות חולפות. מהירי נהרגו ארבעה אנשים. ליד מחלף אולגה  חברו המחבלים למונית בה היו שני המחבלים האחרים. הם העלו את כל נוסעי המונית לאוטובוס והמשיכו לדהור דרומה תוך שהם ממשיכים לירות מחלונות האוטובוס לעבר כלי רכב אחרים. במהלך הנסיעה הבחינו המחבלים באוטובוס "אגד" נוסף שניסה להימלט מהם. היה זה אוטובוס "אגד" בקו 901 מתל אביב לחיפה. נהג האוטובוס, ששמע על התקפת המחבלים, הסתובב והחל נוסע במהירות דרומה. המחבלים רדפו אחרי האוטובוס עד שהצליחו לעצור אותו. נוסעי קו 901 הועלו לאוטובוס חוג המשוטטים, והם המשיכו לדהור לעבר תל אביב. בפאתי תל אביב ירו השוטרים בגלגלי האוטובוס והוא נעצר. בין המחבלים לבין כוחות משטרה שהיו במקום התפתח קרב יריות ארוך. חלק מהמחבלים פרץ החוצה מהאוטובוס, השאר החלו לירות לעבר הנוסעים, שניסו להימלט. לבסוף פוצצו המחבלים את האוטובוס על כל נוסעיו והוא הפך למלכודת אש גדולה. רוב נוסעי האוטובוס נהרגו, בנוסף לחייל צה"ל. בטבח רצחו 35 איש ונפצעו 71.

מפקד הימ"מ שהגיע למקום לפני הכוחות מיחידתו, ניהל קרב פנים אל פנים  במהלכו הרג שני מחבלים ושבה אחד‏.

 

מעלות בית הבראה  13.1.1979

ב-13 בינואר 1979 חדרה לעיירה מעלות חוליית מחבלים שזממה להשתלט על בית ההבראה שבמקום, בו שהו כ-200 מטיילים מפקד חולית מאבטחים נתקל בקומה השלישית באדם חמוש, אשר הציג עצמו כשומר המקום. האיש עורר את חשדו של המפקד ולכן פרק ממנו את נשקו והורה לו להתלוות אליו. ברדתם לקומה השנייה נשמעו צעקות מטיילים כי מחבלים חדרו לבניין. החיילים תפסו מחסה והמחבל שהיה עימם הצליח להימלט אל תוך המסדרון. שני מחבלים אחרים הצליחו לעלות לקומה השלישית, והחלו יורים. מיריות אלה נהרג המחבל הנמלט. שני המחבלים האחרים החלו ליידות רימוני יד. המפקד הצליח לתפוס את אחד הרימונים ולהטילו לעבר המחבלים, והוסיף והטיל לעברם עוד שני רימונים מחגורו. שני המחבלים נהרגו ליד שער בית ההבראה. בפיגוע נהרג אדם אחד ונפצע אדם נוסף.

נהריה  22.4.1979

קבוצה בת ארבעה מחבלים מדרום לבנון הגיעה בסירת גומי  לנהריה. אנשי החוליה ניסו לתקוף בית פרטי, אך הונסו ביריות בעל הבית. בקרב יריות שהתחולל נהרג שוטר. לאחר מכן נכנסה החוליה לבניין דירות ברחוב ז'בוטינסקי 61 ופרצה לדירה. הם לקחו כבני ערובה את האב ואת בתו בת הארבע. האם הסתתרה  במחבוא מעל חדר השינה, יחד עם בתה בת השנתיים ושכנה. לאחר תפיסת בני הערובה נלקחו האב ובתו אל חוף הים. המחבל ירה באב מטווח קצר והרגו מול עיניה של בתו, ולאחר מכן רצח גם אותה כשרוצץ בקת הרובה את ראשה כנגד סלע. במחבוא בביתם נחנקה למוות בת השנתיים, תוך כדי ניסיונותיה של האם להשתיקה, כדי שלא יתגלו על ידי החוליה.  בפיגוע נרצחו שוטר ושלושה בני משפחה.

 

משגב עם   1980 7-8.4

 הפיגוע התרחש בקיבוץ משגב עם   שבצפון אצבע הגליל . חמישה מחבלים חמושים חצו את גדר המערכת שבגבול הצפון, השתלטו על בית הילדים בקיבוץ משגב עם. בבית הילדים תפסו המחבלים כבני ערובה  שבעה תינוקות ופעוטות מגיל של חודשים בודדים עד גיל של שלוש שנים וחצי וחבר הקיבוץ ששמר עליהם. המחבלים התעללו בילדים ונופפו אותם באוויר. כוחות צה"ל, לאחר משא ומתן עם המחבלים שאפשר העברת מזון לילדים נעשה  ניסיון ההשתלטות שני בו חוסלו המחבלים וחולצו בני הערובה למעט הרוג אחד, הפעוט אייל גלוסקא‏^] שנרצח על ידי המחבלים במהלך הלילה. באירוע נרצחו חובש צבאי, מזכיר הקיבוץ וילד מבני הקיבוץ..

צוות של מטפלים בטראומה הגיע לקיבוץ למתן עזרה ראשונה נפשית.

 

בכל תוכנית להתערבות טיפולית במצבי לחץ וחירום יש להדגיש את הצורך בטיפול ממוקד בניצולי הטרור. התערבות צריכה להיות מיידית וממוקדת יש להתייחס לניצולים כאנשים בריאים הנמצאים במצוקה קיצונית, במטרה לסייע לאנשים שנפגעו לשוב לפעילות תקינה בהקדם.

 

מטרות המסייעים בהתערבות במשבר

לעתים קרובות יש פער בין המסייעים והנזקקים לסיוע, התופסים את תהליך ההתערבות במשבר בצורה שונה. על פי הדפוס האופייני, משאלתם העיקרית של הזקוקים לעזרה היא לשקם עצמם מחדש באותה רמת תפקוד ובריאות שהייתה נחלתם טרם המשבר, ולרכוש מחדש שליטה בחייהם. לעומתם המטפלים, המבינים עד כמה נמוכה הסבירות לכך שהדברים ישובו להיות כפי שהיו, רואים את מטרות ההתערבות במשבר בהפחתת סבלו של האדם ובחיזוק בו השימוש בכישורי התמודדות פעילים בשעת חירום. פער זה עלול לחבל בעבודות הסיוע. על המטפלים לפתח רגישות לצרכים השונים של הניצולים, להעניק תחושת ביטחון והזדמנות לבטא ולפרוק את רגשותיהם, ולהעריך מהן הבעיות העלולות לעמוד בפני הניצולים.

ביטחון ובטיחות

מטרתם הראשונה של מטפלים, מיד לאחר התרחשות האסון והשלכותיו, היא לסייע לקורבנות להשיג מחדש תחושת ביטחון ובטיחות. על מנת לטעת תחושת ביטחון חייבים המטפלים לעסוק בבטיחות גופנית – שמשמעותה עשויה להיות הגשת סיוע למשפחה בעזיבת ביתה שנפגע ובסיפוק צרכים רפואיים דחופים – שמשמעותו עשויה להיות השגת עזרה רפואית מיידית למשל. כמו כן חייבים המטפלים לוודא את זמינותם של מזון, ביגוד ומחסה. לעתים נדרשת הגנה על קורבנות מפני פלישה בלתי רצויה למרחב האישי שלהם, והגנה זו הופכת חיונית בעת פלישתם של עיתונאים וצוותי טלוויזיה למשל. לבסוף, על המטפלים לסייע לקורבנות למצוא מקום בו יחושו בנוח לבטא את רגשותיהם.

קיימות דרכים נוספות לסייע לקורבנות לחוש בטוחים ומוגנים: ניתן להגיש להם עזרה בניסיונותיהם ליצור קשר עם בני משפחתם ויקיריהם שיהיו מוכנים לתמוך בהם, להקל עליהם לפתור בעיות המאתגרות אותם מיידית עקב האסון שנחת עליהם, ולסייע להם לכונן מחדש את תחושת השליטה. חשוב להזכיר לניצולים את הצורך במנוחה ובאכילה סדירה, תזכורת המסייעת אף היא ביצירת תחושת ביטחון ובטיחות. מסייעים חייבים להגיב לצורך בתמיכה והזנה – אך להימנע מלהפוך "מושיעים" וליצור בהם תלות.

קבלת אישור לרגשות ופורקנם (דברור – דיבור ואיוורור)

ניצולים חשים צורך לחזור ולספר את סיפור האסון שוב ושוב כדי לפרוק את רגשותיהם ותגובותיהם. הם חשים צורך שיקשיבו להם ויעניקו משנה תוקף לחוויותיהם המזעזעות. "סיפור הזיכרונות באוזני אנשים אחרים (שהם חזקים דיים וחשים אהדה ולכן הם מסוגלים להקשיב) מעצים את כוחם של הניצולים על ידי כך שהם רוכשים יתר שליטה על השפעות הטראומה….. יצירת הסיפור על האירוע היא פעולת דיבור המפרידה בין מרכיבי הזיכרון הטראומטי, מעניקה צורה וסדר לאירועים שנזכרים, יוצרת יתר שליטה בהיזכרות בהם, ועוזרת לניצולים ליצור מחדש את העצמי" (בריסון, 1998, עמ' 40).

אחת הדרכים לעודד את התהליך בו הניצולים מספרים את סיפורם ולספק להם אישור לחוויותיהם היא לבקש מהם לתאר את פרטי האסון: היכן היו כששמעו על האירוע, ראו אותו, או חוו אותו, ומה היו תגובותיהם. כדי  להקשיב הקשבה פעילה, להעביר מסר של הדאגה ואכפתיות ולעודד את הניצול לדבר בתגובה, על המטפל לנקוט בצעדים הבאים:

• לשאול שאלות הבהרה בלבד, כדי להקל על זרימת הסיפור.

• לשדר אמונה שחוויותיהם ותגובותיהם של הניצולים הן הנושא החשוב ביותר.

• לחזור על מילות או משפטי מפתח בהם משתמשים הניצולים כדי להכיר במה שחשוב להם.

• לתמוך בשתיקה ולכבד אותה על ידי המתנה להחלטת הניצולים מתי ברצונם להמשיך בסיפורם.

• לשאול את הניצולים האם הם יכולים לחזור ולספר את החלקים המבולבלים יותר בסיפורם, או האם הם יכולים לזכור דברים אחרים העשויים לעזור להבין מה הם אומרים.

• לא לערב את הערכים האישיים של המטפל, אמונותיו ושיפוטיו, ולהימנע מלכפות אותם על אחרים.

• יש להקשיב, לסכם, ולזכור שהמטרה היא לעזור לניצולים לפתח את סיפור האירוע ולמצוא מילים לתאר את תגובותיהם הרגשיות.

כאשר מדובבים את הניצולים ומקשיבים לסיפוריהם המעיקים, חשוב ביותר להבטיח להם כי סודיות תקשורות אלה נשמרת, להרגיע אותם שתגובותיהם מקובלות ואינן בלתי שכיחות, ולתמוך במאמצי מספר הסיפור להשיג תחושת שליטה רגשית.

 

אפקט "כדור השלג"

בהתאם לגישת ניתוח מערכות ,נראה כי ישנן מערכות חברתיות המתואמות לתנאי הלחץ הנוצרים על ידי מצבי מלחמה וטרור מתמשך, לעומת מערכות הנהרסות בלחצים אלה. לתביעה אשר מעמידים מצבי לחץ קיצוניים על המערכת, ישנה השפעה של הצטברות הצלחות או הצטברות כישלונות.
מערכת מבוססת, המסוגלת להפעיל התמודדות טובה ואלטרנטיבות יעילות, זוכה בחיזוק של אותם המנגנונים, המגבירים את כוחה :שיפור הדימוי העצמי/הקבוצתי, ביסוס האידיאולוגיה הערכית וגיבוש דגמים של שיתוף פעולה ושל הרגשת " אנחנו". ההצלחה בהתמודדות יוצרת הכחדה חלקית של החרדה ושל הכאב על אובדנים. בתהליך זה של צבירת משאבים משתפרים הסיכויים לעמוד בפני לחצים נוספים והמערכת זוכה בגמישות ובחישול.

מערכת רבת בעיות, אשר לה גבולות רופפים, כישלונות של תקשורת פנים וחוץ, דיפוזיות ארגוניות וחוסר הגדרה של תפקידים ושל אחריות, ובעיקר זו אשר צברה בעבר כישלונות וסובלת דלדול של משאבים בהווה – לגביה תתרחש במקרים של לחץ תופעה של כדור שלג, אשר כוח ההרס שלו מצטבר והולך עם התקדמותו. מערכת זו מגיבה בנוקשות, אין היא מתאימה את עצמה לתביעות החדשות וסכנת השבירות שלה גוברת.

שלושה הם מרכיבי המערכת, המשפיעים במישרין על תפקודה במצבי לחץ כפי שניתן להסיק מניתוח נתוני הרקע של הקהילות המותקפות:
א. סוג האוכלוסייה הנפגעת, מקומה בריבוד החברתי וערכיה.
ב. רמת ההתארגנות הקהילתית, טיב המנהיגות, חלוקת התפקידים, הלכידות הקבוצתית והזרימה של קומוניקציה אינפורמטיבית ואפקטיבית.
ג. מידת המוכנות, המושפעת מתוצאות ההתמודדות בלחצים שונים בעבר, מראיית הסכנה מראש ומתרגול ועידוד של יוזמה ותושייה.

ההתקדמות בטיב האוכלוסייה מהנחה מוקדמת לגבי השפעתו של גורם זה על השימוש במנגנונים פתולוגיים וא-סוציאליים ולהפך – במנגנונים הולמים וחברתיים.

ההתקדמות בטיב האוכלוסייה נובעת מהנחה מקדמת לפי השפעתו של גורם זה על השימוש במנגנונים פתולוגיים וא-סוציאליים ולהפך – במנגנונים הולמים וחברתיים. המשאבים החומריים והנפשיים של הקהילה הם אחד המתנים, הקובעים את דרכי המתמודדות של פרטים ושל הקהילה כולה במצבי לחץ (וולפנשטיין, 1957).

גודל הקבוצה משפיע במישרין על מערכת היחסים החברתיים, המתרקמים בקרבה. למסגרות חברתיות גדולות, אורבניות, אופייני ארגון ביורוקראטי בלתי אישי, פיזור, אנונימיות וניכור.

לעומת זאת, בקבוצות קטנות – קיבוצים וכפרים – נוצר מגע יומיומי אנושי, היכרות אישית, אינטרסים משותפים, תחושת השתייכות ואחריות הדדית (בר נצר. 1963).

במקבץ שלפנינו מוגדרות תל אביב, נהריה, קריית שמונה, בית שאן, מעלות וצפת – למרות ההבדלים שביניהן – כיישובים גדולים בעלי מבנה דיפוזי. ריחניה, כפר יובל, שמיר, ראש הנקרה ורמת מגשימים הם יישובים קטנים. אף שחלקם מונה כמה מאות אנשים, הרי שבתוכם מתקיימים יחסי גומלים תדירים, ההיכרות היא אינטנסיבית והסולידריות גבוהה (גינת וקרסילובסקי 1970 ; קאפמן, 1977 ).

חלוקת תפקידים תקינה הכרחית להתמודדות יעילה, והיא קיימת בקבוצה קטנה כחלק ממערך של יחסי גומלין. אמנם, גם בערים ישנם נושאי תפקידים, אך אין הם בהכרח משולבים באוכלוסייה ומייצגים אותה. משום כך עלולים להיווצר מתח והאשמות בין הנפגעים לבין הנושאים בתפקידי ההגנה והגשת העזרה, כפי שקרה בבית שאן, במעלות ובצפת.

קבוצה במצוקה זקוקה למנהיגות אמינה. מנהיג, הצומח מתוך הקבוצה הודות לתכונות אישיות, כגון מומחיות וידע, יוזמה, כושר ארגוני, יכולת ביצוע ומסירות אישית, יש לו יתרון על פני מנהיגות, המבוססת על כוח פיסי או על הטלת סמכות. בקבוצה הגדולה יכולים מינויים לתפקידים כגון ראש המועצה, ראש הג"א או מנהל בית הספר, להיות פוליטיים, אקדמיים וכו'- ולהיות מנוכרים למשפחתם.

מערכת תקשורת יעילה נחוצה כדי לסגור את הפער האינפורמטיבי, הנוצר עקב ההפרעה האלימה. יעילות התגובה הקבוצתית היא תכופות תוצר של התקשורת בין חבריה. צורת התקשורת ופיזורה משפיעה על כוחם של מנהיגי הקבוצה וקובעת את מידת הריכוזיות שבה. נשווה בין שלושה דגמי תקשורת: היירארכיה, כוכב ומעגל (מולדאר,1954). בקבוצת ההירארכיה, כמו בקבוצת הכוכב, מרוכזת השליטה בתקשורת בידי גורם אחד ולא קיים שוויון ביכולתו של כול פרט להשיג מידע, הדרוש לפתרון בעיות. קבוצת המעגל מבטיחה שמירה רציפה של קשר בין כול חבריה.

אם טיב התקשורת נוצר מתוך קיומם של יחסי תמיכה רגשיים ראשוניים בין חברי הקבוצה, היא משמשת גם לביטוי של מועקות ולקתרזיס של מתחים. כיוון שתנאי המנהיגות, התפקידים ויחסי הגומלין מתקיימים בקבוצה הקטנה והמלוכדת ואינם מתקיימים בקבוצה העירונים הגדולה וההטרוגנית, ניכר יתרונו של היישוב הקטן ביצירת תגובות של התמודדות יעילה.

תנאי נוסף לכושר עמידתה של מערכת בלחצים הוא חיסונה. חיסון מפני לחץ נוצר בשתי דרכים: על ידי רכישת ניסיון חיובי בעבר ועל ידי אימון ותרגול בחשיפה הדרגתית למצבים, הדורשים תושייה. המוכנות מפחיתה חרדה, מאפשרת צפיית העתיד ומקלה על השימוש בפתרונות אלטרנטיביים (ג'אניס,1958; וולפשטיין,1957; לזרוס,1966; מייקנבאום,1974; קפלן,1974). דוגמא מחקרית להשפעת המוכנות על ידי קיבוץ הוא חוסר ההבדלים ברמת החרדה, שנבדקה אצל ילדים בקיבוצים המרכז הארץ בהשוואה לילדים מקיבוצי ספר, שהיו מופגזים בקביעות במלחמת ההתשה (זיו וישראלי, 1973). השהייה במקלטים בקיבוצי הספר נהפכה לשגרה יומיומית, הנוסכת בטחון ומקהה את הפחד מפני ההפגזות. אימון ותרגול בפתרון מסובכות ובהיחלצות ממצבים קשים מגבירים את בטחונו של הפרט ביכולתו להתמודד. אמונה זו כוחה רב לה לסתור את השפעתן של טראומות וחרדות (מקאניק,1962).

לעומת זאת חזרה של מצוקות וכשלון בפתרונות מרוששת את משאבי ההתמודדות. אוכלוסיות מרובות בעיות, אשר צברו פגיעות ולא פיתחו אמון בעצמן, תגבנה ללחצים הנוספים בצורה פתולוגית.

בין רמות ההתבוססות השונות

הקו, החוצה בין האוכלוסיות שהותקפו בחדירות מחבלים, מבחין בין רמות ההתבוססות השונות בחברה הישראלית. אוכלוסיות צפת, מעלות, בית שאן וקריית שמונה בן ברובן אוכלוסיות הגירה מארצות אסיה ואפריקה. אלו עברו בדור האחרון משבר של הגירה כפויה ומעבר תרבותי, שבו הפסידו רבין מן הערכים הקהילתיים, המסורתיים והמשפחתיים שלהם. זוהי אוכלוסייה שחוותה תסכול, אשר גם בימים כתיקונם אינה מתמודדת עם הדרישות לשינוי ולהסתגלות. רמת ההשכלה והתעסוקה של רבים מבני קבוצות אלו היא נמוכה מן הממוצע בארץ (סמוכה ופרס,1974). סימנים נוספים של תעוקה חברתית מתבטאים בסינדרום של דור שני ושלישי של ילדים טעוני טיפוח (פרנקשטיין, 1959, 1971), ברמת האלימות הגבוהה יחסית של דרכי החיברות (מרקס,1970), באחוז הגבוה של נזקקות לסעד, ואכלוס שכונות דלות בתנאי דיור ירודים (צוקרמן-בראל, 1979).

ביישובים, השייכים לקטגוריה זו, היו התגובות בשלב הראשון של הלחץ: הלם, קפיאה, חוסר אונים ובמקרים מסוימים קריאה לעזרה. בשלב השני, מיד לאחר סיום ההתקפה – התקהלות, זעם קבוצתי כביטוי לחוסר אונים, חיפוש שעיר לעזאזל וביטויי אלימות, עד כדי אובדן ההבחנה בין אויב למגיד עזרה (הכאת חייל, שריפת גופו של תושב העיר, התנפלות על מנהיגים בעת ההלוויות).

שמיר וראש הנקרה הם שני קיבוצים, המאפיינים במידה רבה את אוכלוסיית הקיבוצים בישראל. זו אוכלוסייה מבוססת, מושרשת בנורמות החברתיות והתרבותיות הדומיננטיות, תופסת מקום ראשון ברמת ההשכלה ומעמד החברתי והכלכלי, תורמת לאיוש המנהיגות הרשמית בישראל, אמצעי התקשורת ותפקידי פיקוד בצבא (אמיר,1967)

מבנה החיים החברתיים בקיבוצים עונה על הדרישות של מערכת תקינה, מבחינת הגודל, אפיקי תקשורת פתוחים להעברת מידע ולהתחלקות אפקטיבית, שיתוף עפולה, לכידות גבוהה וחלוקת תפקידים. גורמים היסטוריים של יצירת מערכת חברתית זו גרמו לכך שלקיבוץ ניתן מלכתחילה מקדם גבוה לעמידה בתנאי לחץ ובהתגוננות. בקיבוצים המותקפים הופעלה מיד עם החדירה מערכת הגנה מתורגלת. כול חבר מילא תפקיד, שיועד לו מראש. תגובה מידית זו הביאה לבלימת המחבלים בשלבים הראשונים של פעולתם. לא הייתה התקהלות ולא פעילות יתר. כיוון שחלוקת התפקידים מוגדרת מראש וכול אדם ראה עצמו נושא תפקיד בזמן משבר, תפקד כול פרט בצורה יעילה. כך הושג, במישור האישי, פורקן של החרדה ושל המתח בעשייה ופעילות.

שכול ואובדן יקירים מצאו ביטוי באבל שקט ומאופק, תוך תמיכה חברתית לנפגעים. בין היישובים הקטנים נמצאו שני כפרים (כפר יובל, המאוכלס על ידי יוצאי קוצ'ין; הכפר הצ'רקסי ריחניה), שבהם. למרות חסרונה של אוכלוסייה מבוססת לפי הקריטריונים שהוזכרו , חברו משתנים של גודל הישוב, לכידתו, ומידה מסוימת של מוכנות ונכונות לקבל תפקיד בעת הירום, לאור הניסיון העבר כחיילי צה"ל, ליצור דגם התמודדות תקין.

בערים הגדולות, כגון נהריה ותל אביב, אוכלוסיית התושבים היא מעורבת. לנהריה, שתושביה הוותיקים שייכים לאוכלוסייה המבוססת, יש מסורת של הרגלי חיים אורבניים נאותים, המקרינה גם על התושבים החדשים בעיר (תגובת הקהילייה העירונית של שני מקרה חבלה, שהתרחשו לאחר מכן במרחק של שנים זה מזה, מאשרת את הגדרתה כעיר בעלת מרקם תקין ויעיל של פעילות אזרחית, וכמו כן את השערת החיסון והלמידה החיובית מניסיון העבר.

מלון "סבוי" בתל אביב אינו נכלל באף אחת מהקטגוריות שמנינו. אין זיקה בין אורחי המלון לבין עצמם וביניהם לבין תושבי הסביבה. במקרה זה פעל הלחץ ליצירה של שותפות גורל והרגשה זמנית של אחווה. אחת הניצולות, שהייתה פעילה בהגשת עזרה ובמשא ומתן עם המחבלים, הדגישה לאחר מעשה שוב ושוב את הצורך שהקבוצה תישאר מלוכדת ומאוחדת. בתל אביב ניכרו הבדלים בהתנהגותם של בעלי תפקידים מוגדרים, שהזדמנו למקום באקראי: רופאים מן הסביבה מיהרו לבית החולים הקרוב מיד עם הישמע היריות, אם כי לא היו בתורנות. נהג מונית ברח מן האזור, בעוד אשר נהג אמבולנס, שהגיע לשם במקרה, חסם את הכביד והודיע במכשיר קשר על המקרה. לעומתם, בכול הערים שנפגעו, היו מקרים רבים ששכנים, חסרי תפקיד מוגדר, צעקו, הותקפו בפאניקה או בהלם. חלוקת תפקידים לא תמיד הוכיחה עצמה כגורם מספיק לתפקוד יעיל, כדוגמת הבריחה של המורים במעלות או כישלונם של השוטרים בבית שאן למנוע שריפת הגופות.

הגורם של אמונה דתית מופיע בשני צדי עקומת ההתמודדות. לדוגמא נביא את המשפחות הנפגעות מצפת, שילדיהן למדו בבית ספר דתי. רמת ההתמודדות שלהם היא נמוכה, לפי המדדים המבחינים, לעומת חברי רמת מגשימים, שהציבו תקרה גבוהה לתגובות של התמודדות חיובית בלחץ. השפעת הגורם של אמונה דתית על התמודדות נותרה, אם כן, ללא ביטוי חד משמעי.

 

מטרות המסייעים בהתערבות במשבר

לעתים קרובות יש פער בין המסייעים והנזקקים לסיוע, התופסים את תהליך ההתערבות במשבר בצורה שונה. על פי הדפוס האופייני, משאלתם העיקרית של הזקוקים לעזרה היא לשקם עצמם מחדש באותה רמת תפקוד ובריאות שהייתה נחלתם טרם המשבר, ולרכוש מחדש שליטה בחייהם. לעומתם המטפלים, המבינים עד כמה נמוכה הסבירות לכך שהדברים ישובו להיות כפי שהיו, רואים את מטרות ההתערבות במשבר בהפחתת סבלו של האדם ובחיזוק בו השימוש בכישורי התמודדות פעילים בשעת חירום. פער זה עלול לחבל בעבודות הסיוע. על המטפלים לפתח רגישות לצרכים השונים של הניצולים, להעניק תחושת ביטחון והזדמנות לבטא ולפרוק את רגשותיהם, ולהעריך מהן הבעיות העלולות לעמוד בפני הניצולים.

ביטחון ובטיחות
מטרתם הראשונה של מטפלים, מיד לאחר התרחשות האסון והשלכותיו, היא לסייע לקורבנות להשיג מחדש תחושת ביטחון ובטיחות. על מנת לטעת תחושת ביטחון חייבים המטפלים לעסוק בבטיחות גופנית – שמשמעותה עשויה להיות הגשת סיוע למשפחה בעזיבת ביתה שנפגע ובסיפוק צרכים רפואיים דחופים – שמשמעותו עשויה להיות השגת עזרה רפואית מיידית למשל. כמו כן חייבים המטפלים לוודא את זמינותם של מזון, ביגוד ומחסה. לעתים נדרשת הגנה על קורבנות מפני פלישה בלתי רצויה למרחב האישי שלהם, והגנה זו הופכת חיונית בעת פלישתם של עיתונאים וצוותי טלוויזיה למשל. לבסוף, על המטפלים לסייע לקורבנות למצוא מקום בו יחושו בנוח לבטא את רגשותיהם.

קיימות דרכים נוספות לסייע לקורבנות לחוש בטוחים ומוגנים: ניתן להגיש להם עזרה בניסיונותיהם ליצור קשר עם בני משפחתם ויקיריהם שיהיו מוכנים לתמוך בהם, להקל עליהם לפתור בעיות המאתגרות אותם מיידית עקב האסון שנחת עליהם, ולסייע להם לכונן מחדש את תחושת השליטה. חשוב להזכיר לניצולים את הצורך במנוחה ובאכילה סדירה, תזכורת המסייעת אף היא ביצירת תחושת ביטחון ובטיחות. מסייעים חייבים להגיב לצורך בתמיכה והזנה – אך להימנע מלהפוך "מושיעים" וליצור בהם תלות.

קבלת אישור לרגשות ופורקנם (דברור – דיבור ואיוורור)

ניצולים חשים צורך לחזור ולספר את סיפור האסון שוב ושוב כדי לפרוק את רגשותיהם ותגובותיהם. הם חשים צורך שיקשיבו להם ויעניקו משנה תוקף לחוויותיהם המזעזעות. "סיפור הזיכרונות באוזני אנשים אחרים (שהם חזקים דיים וחשים אהדה ולכן הם מסוגלים להקשיב) מעצים את כוחם של הניצולים על ידי כך שהם רוכשים יתר שליטה על השפעות הטראומה….. יצירת הסיפור על האירוע היא פעולת דיבור המפרידה בין מרכיבי הזיכרון הטראומטי, מעניקה צורה וסדר לאירועים שנזכרים, יוצרת יתר שליטה בהיזכרות בהם, ועוזרת לניצולים ליצור מחדש את העצמי" (בריסון, 1998, עמ' 40).
אחת הדרכים לעודד את התהליך בו הניצולים מספרים את סיפורם ולספק להם אישור לחוויותיהם היא לבקש מהם לתאר את פרטי האסון: היכן היו כששמעו על האירוע, ראו אותו, או חוו אותו, ומה היו תגובותיהם. כדי  להקשיב הקשבה פעילה, להעביר מסר של הדאגה ואכפתיות ולעודד את הניצול לדבר בתגובה, על המטפל לנקוט בצעדים הבאים:
לשאול שאלות הבהרה בלבד, כדי להקל על זרימת הסיפור.
לשדר אמונה שחוויותיהם ותגובותיהם של הניצולים הן הנושא החשוב ביותר.
לחזור על מילות או משפטי מפתח בהם משתמשים הניצולים כדי להכיר במה שחשוב להם.
לתמוך בשתיקה ולכבד אותה על ידי המתנה להחלטת הניצולים מתי ברצונם להמשיך בסיפורם.
לשאול את הניצולים האם הם יכולים לחזור ולספר את החלקים המבולבלים יותר בסיפורם, או האם הם יכולים לזכור דברים אחרים העשויים לעזור להבין מה הם אומרים.
לא לערב את הערכים האישיים של המטפל, אמונותיו ושיפוטיו, ולהימנע מלכפות אותם על אחרים.
יש להקשיב, לסכם, ולזכור שהמטרה היא לעזור לניצולים לפתח את סיפור האירוע ולמצוא מילים לתאר את תגובותיהם הרגשיות.
כאשר מדובבים את הניצולים ומקשיבים לסיפוריהם המעיקים, חשוב ביותר להבטיח להם כי סודיות תקשורות אלה נשמרת, להרגיע אותם שתגובותיהם מקובלות ואינן בלתי שכיחות, ולתמוך במאמצי מספר הסיפור להשיג תחושת שליטה רגשית.

תגובות הילדים לנוכח פני המחבלים

תגובות הילדים השתרעו על טווח רחב : קריאה, פאניקה, חשיבה מגית, קריאה לעזרה, ניסיונות להצלה עצמית על ידי בריחה, הגשת עזרה , פעילות יתר. את הדירוג ערכנו לפי מידת האקטיביות, שנתגלתה אצל הילדים.
המשותף לכול התגובות היה : חשיבות נוכחותו של מבוגר משמעותי לגבי הילד במצב הלחץ.

1) קפיאה
התגובה השכיחה ביותר אצל ילדים במצב של מפגש עם המחבלים היא קפיאה. במעלות, לשל : ילדה, שמשפחתה בחת לעיניה, מתארת לאחר המקרה את התאבנותה ומספרת כי רצתה להימלט, אך הרגישה שאיננה מסוגלת משום שהיא המומה.
בקרית שמונה – א. מאבדת עשתונותיה כשהיא רואה את אמה שותתת דם – רק מאוחר יותר היא נחלצת ממצב ההלם והקיפאון.
בבית שאן מדווחים שישה ילדים על תגובתם הראשונה למשמע הצעקות :
"מחבלים, הצילו!" ולמראה גופות קרוביהם שותתים דם. חמישה מתארים הלם, בלבול ופחד רב. אחד מהם מתאר שיקול דעת. כולם כאחד קפצו תוך סיכון של פציעה כדי להימלט.
ילדי צפת מתארים את השלב הראשון כאי אמון והכחשת הסכנה ומיד לאחריו: קפיאה, בלבול, הלם, בכי ותגובות פסיכולוגיות של רעידה והרטבה.

2) פאניקה
התגובות של פאניקה התבטאו בבכי, צעקות והרטבה (רגרסיה)
בבית שאן – בכי וצעקות של ילדי המשפחה הנפגעת.
במעלות- רוב הבנות פורצות בבכי שעומד להסתיים מועד האולטימטום. שכיחות תגובות של הרטבה.

3) חשיבה מגית
במעלות- אחת הילדות כותבת פתק להוריה ובו היא מבטאת את אמונתה, כי לאחר בקשת סליחה מידה מהם "הכול יהיה בסדר".

4) קריאה לעזרה
לאחר התגובות הראשוניות של בכי וצעקות מצד אחד ושל קפיאה מצד שני – הופיעה לעיתים קרובות התגובה השניונית של בקשת לעזרה : א. מתוך יוזמה אישית ב. מתוך ציות להוראות מבוגרים.
א. יוזמה אישית – כאן יש להבחין בשני סוגים של בקשת עזרה : מתוך חוסר אונים ומתוך יוזמה ופעילות קונסטרוקטיבית. הטיפוס הראשון מופיע, למשל, בבית שאן; הטיפוס השני- בשמיר: אחד הילדים מבחין המחבלים, רץ מתוך הבחנה ומודעות מיד לשומר בבית הילדים, ומודיע על חדירת המחבלים למשק.
שני טיפוסים אלה של קריאה לעזרה – המכנה המשותף להם הוא יוזמתם החופשית של הילדים.
ב. ציות להוראות מבוגרים- בריחניה מציית ילד, שאביו נהרג ואימו נפצעה, להוראת אמו ורץ לאחד השכנים כדי להזעיק עזרה.

5) בריחה כאמצעי להצלה עצמית
בכול המקרים הועילו ניסיונותיהם שדל הילדים להציל את עצמם על ידי בריחה.
בבית שאן- אחד הילדים מציל את עצמו בקפיצה מקומה שלישית. אחיו מסכים לקפוץ אחריו. ילדים ומבוגרים קופצים מחלונות הבית.
בקרית שמונה – א. מתחבאת בארון לאחר השלב הראשוני של איבוד העשתונות והקפיאה.
מצליחה אמנם להינצל אך אינה מגישה עזרה לאימה ואחיה.
אצל לדי צפת מופיעים שני סוגי בריחה: (א) ביוזמה אישית. (ב) מתוך ציות להוראות מבוגרים.
א) ביוזמה אישית:
מסתתרת בחדרי השירותים; בזמן פריצת כוחות צהל מסתתרת מתחת לגופת מחבל.
מנסה להשליך את עצמה, בהיותה פצועה, מחלון הקומה השנייה ומצליחה בכך.
ב) מתוך ציות להוראות מבוגרים:
17 תלמידים נמלטו בעקבות מוריהם. המקרה של מעלות מוכיח, כי הצלה עצמית על ידי יחיד יוצא דופן היא אפשרית כתגובה ללחץ ישיר גם ללא נוכחות מבוגרים משמעותיים לילד.

6) הגשת עזרה
דוגמות בולטות להגשת עזרה נתגלו בריחניה, במעלות ובקרית שמונה.
בריחניה- בת 12, שאביה נהרג ואמה נפצעה, מגישה עזרה ראשונה לאמה, ומנהלת את המו"מ עם כוחות צה"ל בשם המחבלים. מצליחה להביא לקרובי משפחה מידע חשוב בצ'רקסית, שפה שאיננה ידועה למחבלים.
במעלות- בת 16 מביאה אוכל ומים לחבריה. בת 16נוספת דואגת לאוכל וחובשת פצעים.

7) פעילות
התופעה הבולטת ביותר של פעילות יתר הופיעה במעלות :  נערה מספרת על עצמה,  בשלב שבו הצטרפה לבני כיתתה כבת ערובה: השתדלתי להעסיק את עצמי ופתחתי קופסות שימורים". בשלב מאוחר יותר, ניסיתי לעודד ונלחם את החבר'ה". אחר כך מתנדבת להיות בת ערובה במשמעות של קיר מגן, חיץ למבלים. כמו כן היא מנסה ליצור קשר עיןהעם הנמצאים מחוץ לבניין, מנסה להזהיר חייל שהמחבלים מתכוונים לירות לעברו, אפילו מקריבה את עצמה באקט של דחיפות קנה הקלצ'ניקוב בשעה שהמחבל יורה. מנסה להודיע לכוחותינו, בהיותה בחדרי השירותים, על המצב.
כול התופעות הללו ניתנות לסיווג בקטגוריה רחבה יותר של תגובות סוציאליות – אדפטיביות.
התגובות, שהופיעו אצל הילדים, אינן שונות באופן מהותי מהתגובות האופייניות לאנשים במצבי לחץ אולם הילד זקוק למבוגר בהיותו נתון במצב לחץ. במקרים שבהם נעדר מבוגר משמעותי, עלול הילד להתקשות לפעול מיוזמתו. ריחניה ומעלות הן הדוגמאות הבולטות ביותר לעקרון זה.

לסיכום

בחקירה ראשונה זו ניסינו להבין את הגורמים, המשפיעים על התנהגותו של אדם, הנהפך לכלי במשחק דמים לא לו. שאלות רבות עולות מהדיון בקורבנות של טרור.
האם אפשר לנבא מראש את התנהגותם ?
האם ניתן לכוון את ההתנהגות בדרך, אשר תגביר את שליטתם של הנפגעים על חייהם?
כיצד להעריך את מידת הנזק הנפשי, הנגרם לניצולים ?
להערכה זו עשויים להיות שימושים שונים :
קביעת הנזק כדי לשלם פיצויים (איטינגר,1973; ליפטון,1976; נידרלנד, 1968 ;פארקס, 1976).
בחירת שיטות טיפול הולמות בניצולים _בריל, 1974; פילדס, 1977 ; פרנקל 1970; פרייזר,1973; קליין 1968; קליימן, 1973).

גישות של מניעה יש בכוחן להשפיע לעיתים השפעה גורלית על מהלך האסון, כפי שמתברר מן הממצאים. במחקר זה הובהרה ההשפעה של האקולוגיה הסביבתית/ חברתית על תכונות חיוניות להתמודדות בלחץ ועל התגובות המצביות ללחצים.

מתוך חקר האירועים וההתנהגויות אנו יכולים להתוות קווי מיתאר של תכונות אופטימליות של קבוצה, שבכוחן לתרום להתמודדות אדפטיבית, כגון מידת הלכידות של הקבוצה, חלוקת התפקידים בתוכה וזרימתה של התקשורת בין חבריה. בכול מקרה של התמודדות חיובית התברר, כי הייתה מוכנות למצבי לחץ בקהילה המותקפת.

נטוש הוויכוח בין המצדדים בהכנה מונעת, שהין מעין "חיסון ללחץ" לבין הרואים בכך נזק. בכול דיון יש להביא בחשבון את טיב ההכנה, את הפרופורציות שבין מידת העוררות, הנוסכת בטחון, לבין הגברת החרדה. העוררות, הנרכשת על ידי חיסון ללחץ, נמצאת על הרצף שבין אדישות והתעלמות לבין חרדה מוגזמת. עוררות אופטימלית היא המידה הנאותה של הכרה בסכנה אפשרית ואמון בדרכי פתרון אלטרנטיביות
לעיתים נראה כאילו הגישה של חיסון ללחץ עומדת בניגוד לגישה של הפגנת אומץ לבלי חת וסכירת הרגשות, אשר אומצה על ידי חברה, המוצאת את עצמה במצור וזקוקה לכול האנרגיות שלה כדי להתקיים בצל הר הגעש.

דיון

מהן התכונות שחברה כזו זקוקה להן ? מהן התכונות, אשר מצב כזה מקבע בחברה ?
אין בידינו ממצאים שיסייעו בהשגת תשובות ברורות. מעדויות מצטברות כגון אלה המופיעות בכתובים (ליבליך, 1979), מתחזק הרושם, כי הפרט משלם מחיר גבוה של סבל נפשי נוסף עבור מסכת האומץ הנוקשה, שהוא אנוס ללבוש על פי דרישות בחרה.
בחקירתנו יכולנו רק להצביע על נסיבות חברתיות, המקלות או מחריפות את מצבו של האדם בתנאי לחץ קיצוני. יש צורך דחוף לבדוק את מצבם של הניצולים, לאחר שחלפו שנים מאז האסון. יש למצוא דרכים למנוע מילדים, שהותקפו באלימות, את הנזק שבנכות נפשית ואת הסכנה שבספיגת האלימות לתוכם. דרוש לבחון שוב ושוב את התועלת שבחיסון ללחץ מפרספקטיבה של זמן.

 

רשימת קריאה משלימה

אילון, ע': (1977) "הכנת מערכת חינוך לשעת חירום", עיונים בחינוך 15, ע' 149-166.
אילון, ע. (1983) פנים אל פנים עם מחבלים. החינוך כמפגש ,בעריכת כהן, א. אוניברסיטת חיפה, ע'
81-102.
אילון, ע. (1989) המחיר הפסיכולוגי של המצב הביטחוני. ח"ץ – חובת צעקה. רבעון להגות ולחינוך, א' ע' 32-40.
אילון, ע. ולהד, מ.  (1992)  כל החיים לפניך, בניית התמודדות למניעת התאבדות.. נורד: חיפה.
אילון, ע. (1989) . טיפול נפשי וקהילתי בנפגעי פעולות טרור. בתוך: דסברג,ח. איציקסון, י. שפלר, ג    (עורכים). פסיכותרפיה קצרת מועד. מאגנס: ירושלים. ע' 206-230.
אילון, ע.  (1991)  המטפל בחדר האטום. שיחות 5, ע' 8-13.
אילון, ע. שחם, מי.  (2000)  מי יתמוך בתומכים. בתוך:קלינגמן, א. רביב, ע. שטיין, ב. (עורכים) ילדים   במצבי חירום ולחץ. משרד החינוך: ירושלים.
להד, מ. אילון, ע. ( 1995, 2023) על החיים ועל המוות. נורד: חיפה.

 

Ayalon, O. (1979). Community oriented preparation for emergency: Cope. Journal of Death Education 3.
Ayalon, O. (1989). "Mental and Community Treatment of Terror Victims." In C.
Desberg,Y. Itsikson & G. Speller (Eds.), Short-Term Psychology (pp. 206-229). Jerusalem:
Ayalon, O. (1992) Rescue – Community stress preventive education. Ellicott City,
MD:Chevron Publishing Corporation.
Ayalon, O. (1998) Reconciliation – changing the face of the enemy. Community Stress
Prevention 3 pp.62-69.

Ayalon, O. (2003) The HANDS project: Helpers Assisting Natural Disaster
Survivors. Community Stress Prevention 5 pp.127-135.

Ayalon, O. (2005) Children's response to terrorist attacks. In: D. Knafo (ed.) Living with
terror, working with trauma. New York: Jason Aronson. pp. 171-200.

Ayalon, O. (2006) Appeasing the Sea: Post-Tsunami Training of Helpers in Thailand, June   Traumatology.
The Impact of Terrorism on Jews in Israel
An Interview with Ofra Ayalon
Ofra Ayalon PHD Frances S. Waters MSW, LMFT
Pages 133-154 | Published online: 15 Oct 2008